אהוד בנאי ומורין נהדר – חון תחון

חֹן תָּחֹן עַל בָּנֶיךָ, לָךְ שָׁבִים

וּבְפַחַד לְפָנֶיךָ, נִצָּבִים

יְרֵאִים עֵת יִקָּרְאוּ, לַדִּין. כִּי עַל כֵּן בָּאוּ, נִכְאָבִים:

זָכֹר תִּזְכֹּר רַחֲמִים, יוֹם הַדִּין

הָפֵר כַּעַס וּזְעָמִים, עֵת תָּדִין

לִירֵאֶיךָ וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמֶךָ הֵמָּה יוֹשְׁבֵי, עַל מִדִּין:

קָרֵב לִי שְׁנַת גֹּאֵל, וּפְדֵנִי

עַל מֵי מְנוּחוֹת הָאֵל, תַּנְחֵנִי

וּזְכָר לִי זְכוּת אִישׁ תָּם, עַל לִבְּךָ כַּחוֹתָם, שִׂימֵנִי:

אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמֹר לִי לְמַשָּׂא

רְאֵה צוּרִי גֹּאֲלִי אֵיךְ אֶשָּׂא

לֹא אוּכַל שְׂאֵת עָלַי

אֲבָל רֹעַ מִפְעָלַי, אֵל תִּשָּׂא

יהדות פרס היא מהקהילות היהודיות הוותיקות בעולם – על פי מסורתם, ראשיתה עוד בהגליות של ימי הבית הראשון. אף בימינו קיים מיעוט יהודי באיראן, אך רוב רובם של היהודים יוצאי המדינה נמצא זה מכבר בישראל או בארה"ב. באלפי השנים שבתווך פרחה לה תרבות פרסית-יהודית עם שפה משלה, יצירה אמנותית, וגם כתיבה טקסטואלית ענפה. ובכל זאת, קשה מאוד למצוא היום מי שישיר לך פיוט פרסי – אפילו לא בקרב יוצאי העדה. האם יהודי פרס לא שרו פיוטים? נראה שהיו פיוטים פרסיים ברוח המוזיקה הפרסית הקלאסית – איטיים, עצובים, וככל הנראה גם פשוטים למדי. כשהגיעו העולים ארצה, דחקו את פיוטיהם שלהם מפני הפיוטים הנעימים, השמחים והמפותחים ששמעו כאן, וכך נעלמו להם הפיוטים הפרסיים מהנוף.

העיר הפרסית היחידה שידועה בכך שהיהודים עסקו בה בשירה ובהופעות היא העיר שיראז שבדרום המדינה. עבורנו, הישראלים, מדובר בעיר שממנה עלתה בשנת 1880 משפחה גדולה, שלימים תשנה את שמה מ"בנא" ל"בנאי". העולים היו דתיים כמובן, בניהם שהתפרסמו כבר הפכו לחילונים; ואילו חלק מדור ההמשך חזר בתשובה. במיוחד בולט הדבר אצל אהוד בנאי, ששב אל המקורות ביצירתו ב-20 השנים האחרונות. למעשה, מדובר במגמה מובהקת במוזיקה הישראלית בשנים אלו – אמנים שבים אל המקורות ומלחינים טקסטים יהודיים. המשך המגמה הזאת והנדבך המתבקש הבא שלה, הוא העיסוק בפיוטים ובלחנים המסורתיים, איש איש ועדתו; גם בבית אבי חי, אגב, נוצרו והתעצמו במהלך השנים פרויקטים רבים שעודדו את התהליך הזה.

אהוד בנאי הטרים את המגמות הללו עוד טרם הופעתן. כבר ב-1989 הוציא את השיר "האגס 1" על בית המשפחה, ושילב בו את "אסדר לסעודתא" – פיוט לסעודת שבת, כפי ששרו שם. באותה השנה הגדיל לעשות והוציא ביחד עם אביו, יעקב בנאי, דיסק שלם ("תחת שיח היסמין") שבו האב מספר אגדות עם פרסיות ששמע מסבו אליהו בנאי, בעוד אהוד מלווה אותו ברקע בנגינה בעוּד. אך רק ב-2008 שחרר אלבום שלם – "שיר חדש" – שהוקדש כולו לפיוטים, ביניהם פיוטי קרליבך, שירים תימניים וגם כאלו ששמע בבית משפחתו, שרובם ככל הנראה ממקור ספרדי-ירושלמי. קשה ליוצר ממוצא פרסי, שמשפחתו נמצאת זה שלושה דורות בארץ, להגיע לשורשיו הנשכחים ולחבר את סידור התפילה שממנו הוא מתפלל כיום אל המוזיקה ששרו אבות-אבותיו בשיראז.

לתוך הוואקום הזה נכנסה בשנים האחרונות הזמרת והיוצרת מורין נהדר, בהחלטה לגאול את יהדות פרס משיממון פיוטיה. מורין עלתה בתור ילדה מאיראן, למדה באקדמיה למוסיקה בירושלים והפכה למוזיקאית מקצועית שמתמחה בשירת אופרה; למרות זאת החליטה לחזור לשורשיה ולעסוק דווקא במוזיקה פרסית. הרצון לשלב את זו האחרונה עם הצד היהודי הוביל אותה לנסות לחקור ולהציל את הפיוטים הפרסיים, תחילה מפי סבה וסבתה ולאחר מכן מזקני העדה האחרים ברחבי הארץ, ולכתוב דוקטורט בנושא. אבל מורין היא קודם כל זמרת יוצרת, ואת השרידים שהצילה מפי הזקנים הפכה למופע ולאלבום. ובכל זאת, גם היא מודה שדלות החומר לא מאפשרת לה ליצור מופע שלם מפיוטים קיימים, ולכן היא עושה את מה שזמרת יוצרת עושה במקרה כזה – מלחינה בעצמה את הפיוטים החסרים. בתור מי שמכירה לעומק את הטקסטים והפיוטים כפי שהם בעדות אחרות, ובתור מי שלמדה את המוזיקה הפרסית על בוריה, מורין משלבת בין השניים ומלחינה את הפיוטים שאינם – עבורה, עבור בני עדתה, ועבור עם ישראל כולו.

הסרטון שלפנינו לקוח מהמופע "מרחוב האגס 1 לשיר חדש" שהעלה אהוד בנאי בפסטיבל הפיוט 2015. על הבמה נגנים רבים שעוסקים ומתמחים בביצוע פיוטים, ביניהם יגל הרוש. הרוש המרוקאי אומנם החיה את פיוטי עדתו שלו, אך עשה זאת תוך כדי שילוב כלי נגינה פרסיים שבהם התמחה. כאן הוא מנגן בשניים מהם – קמנצ'ה ונאי. למרות זאת, נראה שבמופע כזה רצה אהוד לשלב גם פיוט פרסי של ממש, ומכיוון שהמופע נערך בימים הנוראים – כזה המתקשר גם לתקופה. וכאן משתלב "חון תחון", שאותו שרים בני עדות המזרח בפתיחת הערב השני של ראש השנה, ושוב לפני תפילת מוסף של אותו היום:

חֹן תָּחֹן עַל בָּנֶיךָ לָךְ שָׁבִים

וּבְפַחַד לְפָנֶיךָ נִצָּבִים

יְרֵאִים עֵת יִקָּרְאוּ לַדִּין

כִּי עַל כֵּן בָּאוּ נִכְאָבִים

זָכֹר תִּזְכֹּר רַחֲמִים יוֹם הַדִּין

הָפֵר כַּעַס וּזְעָמִים עֵת תָּדִין

לִירֵאֶיךָ וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמֶךָ

הֵמָּה יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין

אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמֹר לִי לְמַשָּׂא

רְאֵה צוּרִי גֹּאֲלִי אֵיךְ אֶשָּׂא

לֹא אוּכַל שְׂאֵת עָלַי

אֲבָל רֹעַ מִפְעָלַי, אֵל תִּשָּׂא

אלו הם בעצם שלושה בתים אחרונים מפיוט ארוך יותר, שכתב אדם ששמו הפרטי, החתום בראשי הבתים של השיר הארוך, הוא בנימין. וכך נקראת לדגל מורין נהדר שהלחינה את הטקסט הזה, מהמרכזיים בתפילות ראש השנה הספרדי, בלחן כמו-פרסי המשתלב במופע: מצד אחד שמח וחגיגי לקראת השנה החדשה, ומצד שני מתחנן ומבקש בבית "אם עוונות תשמור לי למשא". כך יכול גם אמן פרסי הקרוב למסורת לשיר פיוט לראש השנה בלחן הנובע ממסורתו שלו.