החיים שמביסים את המוות

אָב נוֹרָא וְנוֹצֵר וְלַמָּוֶת קוֹצֵר,

לְשִׂמְחָה וּלְשָׂשׂוֹן יֻלַּדְנוּ!

מִן הָעִיר הַמֻּדְבֶּרֶת חָצֵר חָצֵר,

לְשִׂמְחָה וּלְשָׂשׂוֹן, אָב נוֹרָא וְנוֹצֵר,

תַּעֲלֶה רִנָּתֵנוּ – אָבַדְנוּ!

תַּעֲלֶה רְנָנָה, הוֹי כִּי לַיִל פָּנָה,

וּלְגִילַת אֲבַדּוֹן עָלָה שַׁחַר.

הוֹי כִּי לַיִל פָּנָה, הוֹי גִּילָה נוֹשָׁנָה,

הָאַחִים! אוּלַי פַּעַם לְאֶלֶף שָׁנָה

יֵשׁ לְמוֹתֵנוּ שַׁחַר!

הָאַחִים! זֹאת הַפַּעַם אוּלַי לֹא בִּכְדִי!

וְאָמֵן עוֹנִים אַחַיִךְ.

אֶרֶץ, אֶרֶץ, עֲבִי מַחְשַׁכַּי וּבִגְדִי,

אִם גַּם זֹ א ת תִּשְׁכְּחִי, אִם בָּ זֹ א ת תִּבְגְּדִי,

אֶת הַצְּחוֹק אַל יֵדְעוּ חַיַּיִךְ!

אִם אֶת זֹאת תִּשְׁכְּחִי, תִּשְׁכָּחֵךְ הַשִּׂמְחָה,

וּכְלִמָּה כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ תַּעַל,

וְיָצָא הַחוֹרֵשׁ לַשָּׂדֶה הַבּוֹכָה,

וְשָׁאַל לוֹ רֵעוֹ: מַה תַּחְרֹשׁ בְּהֶמְתְּךָ?

וְעָנָה: אֶת אַדְמַת הַמַּעַל.

אָב נוֹרָא וְנוֹצֵר! עִיר דּוֹלֶקֶת כְּנֵר!

עִיר דּוֹלְקָה וְנִלְכֶּדֶת חָצֵר חָצֵר!

קֵץ, בִּתִּי! בָּא הַקֵּץ! וְחֵי גִיל וְצָרָה,

חֵי אָשְׁרֵךְ הַטָּהוֹר שֶׁגֹּרַש כִּמְצֹרָע,

חֵי כָּל עֹצֶם רִישֵׁנוּ, כִּי בֵין הַמְּצָרִים

לֹא אַשְׁרֵי הַצָּרִים, כִּי אַשְׁרֵי הַנְּצוּרִים!

וְאַשְׁרֵי הַתּוֹלָע הַנִּלְעָג וְהָרָשׁ,

הַמְרֻמֶּה וּמֻקָּף וּמְמֻגָּר וְנֶחְרָשׁ,

וְחוֹתֵר מֵחָדָשׁ וְזוֹכֵר וְעוֹיֵן,

וּמַרְגּוֹעַ לוֹ אֵין וּכְלָיָה עָלָיו אֵין!

כִּי הַגְּזַר הֶחָרוּת

אֵרְרוֹ לָמוּת!

וֵאלֹהֵי הַחַיּוֹת

אֵרְרוֹ לִחְיוֹת!

וְרָץ בָּא וַיבַשֵּׂר… וְכֹחֵךְ כָּלָה.

רַק הַבֵּן עוֹד חָבַקְתְּ לִישׁוּעָה גְּדוֹלָה.

(מתוך "שמחת עניים", הקיבוץ המאוחד 1941)

רגע לפני סיום שמחת עניים, נופלת העיר. כן, מילולית: השיר האחרון בפואמה של נתן אלתרמן "שמחת עניים" נקרא "סיום", שיר של השלמה עם המוות אך גם ניצחון עליו, השיר הנחתם בפסוק האלמותי "לא הכול הבלים והבל". ושיר אחד לפניו, השיר השלישי בפרק ז של היצירה, הוא השיר 'נופלת העיר'. 

העיר נופלת אחרי מצור ואחרי מלחמת מגן נואשת. מהי העיר? שמחת עניים – היצירה החשובה ביותר בספרות העברית המודרנית, שירת נבואה נאצלת הוד המצפינה את קוד קיומנו – היא חידה גדולה, היא סמל רב פנים, ופירושים רבים ניתנו לה. חלקם מעמידים אותה בהקשר יהודי וחלקם בהקשר אוניברסלי, חלקם מדגישים את עובדת כתיבתה בעת מלחמת העולם השנייה ואחרים פחות – אך הצד השווה שבהם, ההולם גם את הסברו של אלתרמן עצמו, הוא שהעיר העומדת על נפשה מגלמת את האנושי; את הטוב והיקר והנאצל שבחיינו. 

שמחת עניים רוויה הדהודים מהמקורות היהודיים – ובפרט מהמקרא, מהפיוט ומתפילות מעגל השנה. והנה שיאו העלילתי, רגע החורבן והקללה שלפני תקוות הישועה, השיר "נופלת העיר", רוחש רמיזות לשני פרקים בשנה היהודית; שני פרקים של צום ותענית. לימי בין המצרים, עד צום תשעה באב, ימי האבלות על החורבן – ולצום יום הכיפורים. וזה מעניין.

הקשר לתשעה באב, לחורבן הבית, מתבקש. מצוֹר, מאבק, חורבן, גלות. אבל זה הרבה יותר מזה. תשעה באב בא כאן עם הבונוס הגאולי שלו. אפילו "בין המצָרים", הנזכר פה במפורש, הוא גם מקור לתקווה ולכן לאושר: "חֵי כָּל עֹצֶם רִישֵׁנוּ", כלומר, אני נשבע בעוצמתו של עוניינו, "כִּי בֵין הַמְּצָרִים / לֹא אַשְׁרֵי הַצָּרִים, כִּי אַשְׁרֵי הַנְּצוּרִים!" הנצורים, תולעת-יעקב הנלעגת והנרמסת, הם אלה שיצחקו בסופו של חשבון, ולא רודפיהם. כי הם הזוכרים תמיד והחותרים תמיד, ולכן אין עליהם כליה. 

אבל יותר מכך. הארץ מושבעת לא לשכוח את מותם של הלוחמים ולא לבגוד בהם, פן "תִּשְׁכָּחֵךְ הַשִּׂמְחָה", שמחת העניים, על משקל "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", "וּכְלִמָּה כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ תַּעַל, / וְיָצָא הַחוֹרֵשׁ לַשָּׂדֶה הַבּוֹכָה, / וְשָׁאַל לוֹ רֵעוֹ: מַה תַּחְרֹשׁ בְּהֶמְתְּךָ? / וְעָנָה: אֶת אַדְמַת הַמַּעַל." תיאור זה של קללת הארץ רומז לאגדה התלמודית על האדם החורש את שדהו בפרתו ומתבשר מפי ישמעאלי, בתשעה באב, על חורבן הבית – ועל הולדת המשיח. "רַק הַבֵּן עוֹד חָבַקְתְּ לִישׁוּעָה גְּדוֹלָה."

מן המצר והחורבן עולה אפוא ישועה. וזה הפתח להבנת מקומו של יום הצום האחר, יום כיפור, בשיר חורבן זה. לא בכובעו כיום של סליחה וטהרה מזנק עלינו יום הכיפורים כבר במילות הפתיחה, אלא כשיאם של "ימים נוראים". "אָב נוֹרָא", הוא קורא לאלוהים. אותו "אל נורא עלילה" שבימים הנוראים. ומיד פונה השיר אל זכרי הפיוט "כי הנה כחומר ביד היוצר", שברצותו מאריך את חיינו וברצותו מקצר: "אָב נוֹרָא וְנוֹצֵר וְלַמָּוֶת קוֹצֵר." כן, אנחנו בידו גם בליל נפילת העיר. 

בליל מוות זה אנו נזכרים לשם מה נולדנו: "לְשִׂמְחָה וּלְשָׂשׂוֹן". ועל כן עם האובדן באה רינה, באה גילה. זו "גִּילָה נוֹשָׁנָה", כי "אוּלַי פַּעַם לְאֶלֶף שָׁנָה / יֵשׁ לְמוֹתֵנוּ שַׁחַר!" למוות הזה, מוות למען הקיום המשותף, יש אולי תכלית. הוא "אוּלַי לֹא בִּכְדִי." וכמה שזה נדיר. 

יום הכיפורים, יום הדין, שב ותוכף עלינו מיד בקריאה הפרדוקסלית "תַּעֲלֶה רִנָּתֵנוּ – אָבַדְנוּ!": כבפיוט נוסף של ליל הכיפורים, "יַעֲלֶה תַחֲנוּנֵנוּ מֵעֶרֶב, וְיָבוֹא שַׁוְעָתֵנוּ מִבֹּקֶר, וְיֵרָאֶה רִנּוּנֵנוּ עַד עָרֶב." אך להבדיל מיום כיפור, רינוננו גם לנוכח האובדן. כך גם כאשר נרמז, בהיפוך, "כי פנה יום" של תפילת נעילה: "תַּעֲלֶה רְנָנָה, הוֹי כִּי לַיִל פָּנָה, / וּלְגִילַת אֲבַדּוֹן עָלָה שַׁחַר." 

יום כיפור מגיח אפוא לשיר הזה, באמצעות רמזים לפיוטיו, כיום דין נורא, יום של "מי יחיה ומי ימות", של גזר מוות וגזר חיים שגם הוא קללה: "וֵאלֹהֵי הַחַיּוֹת / אֵרְרוֹ לִחְיוֹת!" אבל אם לתשעה באב יש תוחלת של ישועה – ודאי שגם ליום כיפור. התולע שכבר הזכרנו, תולעת יעקב, התולע שאשריו אף כי רע לו, הוא גם חטאינו, אשר כמו ביום כיפור גם אם יהיו אדומים כתולע – כשלג ילבינו. למוות יש שחר ותוחלת. סופו שהחיים, אם גם חייו של הבן, יביסוהו. 

צור ארליך הוא המשנה לעורך כתב העת "השילוח", עורך בספריית שיבולת, משורר ומתרגם שירה וספרי עיון.