לדרוש אל המופלא

בְּנֵי אָדָם יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת

אֲסִירֵי עֹנִי וּבַרְזֶל.

אוּלַי מִתּוֹךְ קֵהוּת

אֵינִי רוֹאָה הֶבְדֵּל

בֵּין הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם

לְבֵין שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל.

מַחְשְׁבוֹתַי הוֹלְכוֹת וּמִסְתַּבְּכוֹת בְּתוֹךְ עַצְמָן

כַּמָּה נָקֵל

לָבוֹא לִכְלַל טָעוּת.

אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר

שֶׁגַּם כָּנָף אֵינֶנָּה וַדָּאוּת.

בְּנֵי אָדָם יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת

אֲסִירֵי עֹנִי וּבַרְזֶל

אִם יִשְׁאֲלוּ נַפְשָׁם לָמוּת

יֵצֵא קוֹלָם

וִישַׁבֵּר סְלָעִים.

(מתוך כל השירים עד כה, הקיבוץ המאוחד 1995)

ערב יום הכיפורים. הסף המרעיד-תמיד הזה.

"בְּנֵי אָדָם יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל" ממשיך ללחוש בכישוף, בהשבעה העתיקה שמתגלגלת מספר תהילים אל סדר הכפרות, אותו מנהג קמאי של ערב יום כיפור, אל השיר הקצר הזה, שבו בוחרת דליה גם לפתוח כתיאור, היגד או אקסיומה אנושית אקזיסטנציאלית עתיקה זו, וגם סמוך לחתימה, כפעימה ששבה ונכפלת. כמטרונום הפנימי של השיר. כחוויה הבסיסית של דליה כמשקיפה וכעדה על מצבו של האדם.

כמו בשיר הזה, וכמו בשירים רבים שלה, אני קודם כל מאמין לה. מאמין ומתכשף. חלק מסוד המסתורין שבכישוף הוא גם ברושם הראשון של "איך-היא-עושה-את-זה?" וגם בהישבות אחריו. ובדיוק כמו שהרגשתי בלא מעט הפגישות עימה, שלהן זכיתי, חוסר הבהירות, איזה "ערפל" שנסוך עליה, שכאן בשיר היא מכנה "קהות" ומחשבות-מסתבכות-אל-תוך-עצמן, היו בה תמיד לצד דיוק מחודד ואף אכזרי לפעמים. וכמו בחייה ובאופייה, כך ברבים-רבים משיריה, וגם בשיר הזה. לשון המקורות שזורה בשפת הדיבור, האבחנה הדקה לצד ההרהור. אורך הנשימה של השורות הולם מצוקה, אבל גם יכולת התבוננות באותה מצוקה, מעמדה מזוקקת מאוד, סטואית כמעט. והמוזיקה, החריזה הלא-עקבית-במופגן אך המדלגת, בדיוקו של הניגון הפנימי שהיה בה תמיד. 

חוזר אל סף היום הנורא, המועד הזה של ערב יום הכיפורים, שהוא תמיד יום שבו הקו הדקיק שבין מוות לחיים נוכח יותר. דליה, שידעה לשאוב גם מהנוחם שבתהילים, ושאמרה לי פעמים רבות שזה הספר שלה, (עקבותיו ניכרים בכל מרחבי שירתה ובמיוחד בשירי "תהום קורא", הספר שבו נכלל שירנו זה המופלא), קוטעת פה באופן מכוון את הנוחם שמגיע בהמשכו של מזמור קז, שהוא מזמור-הודיה מופלא, שאינו מסתיר את העליות והמורדות בדרך אל הישועה. אצל דליה בשיר הזה אין אפשרות לישועה. אותו מצב קיומי מתמיד של "בני אדם יושבי חושך" וכו', גורם לקהות ולכהות ולחוסר-האבחנה הלכאורי שעליו היא מתוודה. לחוסר האפשרות להתנחם. בכל שורה נפתח חלון אסוציאטיבי ואלוזי נוסף: ה"נשר בשמיים" הוא מארבעת הדברים שעליהם נושא משליו משורר החוכמה המסתורי אגור בן-יקה בפרק ל' בספר משלי – בעיניי היפה ביותר בספר זה, ומהיפים בשירת החוכמה העברית ושל המזרח הקדום בכלל – שנכתב בסגנון מאוד "רביקוביצ'י" כפי שניסיתי לאפיין למעלה, ועקבות ורמזים ממנו פזורים על פני שירתה:

"שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וארבע [וְאַרְבָּעָה] לֹא יְדַעְתִּים.

דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר

דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה" (משלי ל', י"ח–י"ט)

בכותרת המשל הזה נמצא כמובן פשר והדהוד לשם שבו בחרה דליה לשיר, "במופלא ממני", שמהדהד באופן מקביל גם את דברי בן סירא, משורר חוכמה מאוחר יותר ממשלי, המצוטטים בתלמוד הבבלי במסכת חגיגה (דף י"ג, עמ' א'):

"עד כאן יש לך רשות לדבר, מכאן ואילך — אין לך רשות לדבר. שכן כתוב בספר בן סירא: 'במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות'."

ההקשר שם בגמרא הוא דיון המסתעף מן המשנה, שקובעת גדרים וסייגים לעיסוק בדינים אקוטיים, כמו דיני עריות, אבל גם בלימוד תורה בענייני הנסתר, כמו ב"מעשה בראשית" וב"מעשה מרכבה". זה למעשה מה שעושה לנו דליה בשיר הזה: היא עוסקת בהתבוננות בעולם ובאדם מתוך עיסוקה ולימודה את נפשה שלה. מתוך מצוקת היחיד היא מזהה את מצוקת האדם הכללי ונפתחת אליה, וכן להפך בדיוק. ה"שעיר לעזאזל", מעבר להיותו אייקון נוסף בסדר העבודה והכפרה הקדמוני של יום הכיפורים בבית המקדש, הוא גם גורלו של כל אדם. וגם מבחינה זו באמת שאין הבדל בינו ובין הנשר בשמיים, שלא מותיר שום סימן במעופו, וגם כנפיו שלו, של מלך העופות, שמוטתן מן הארוכות בעולם החי, אינה משאירה כל סימן בשמיים ובעולם. גם כנף איננה ודאות, וגם היכולת הרוחנית-יצירתית-אמנותית, גם זו של כתיבת שירה מעולה, מובילה לכאורה לאותה התאיינות. 

אבל השיר לא מסתיים בכך, ולמרות שדליה, כאמור, שבה וכופלת את מטבע לחש-הכישוף הזה שבו פתחה, היא מעניקה בתמונה האחרונה, בחתימת השיר, קול גדול שאינו חדל לנסר בעולם, דווקא מאותו המקום של בני האדם השואלים נפשם למות. דווקא שם, מתוך הביטול העצמי הגמור, מתגלה הכוח שמשבר סלעים.

יושב בביתי שבכפר-עציון מול שיר אחד של דליה רביקוביץ' ונמלא געגועים. בדיוק בתקופה הזו של השנה, בין יום הסתלקותה העברי, ט"ז במנחם-אב, ליום מותה הלועזי, 21 באוגוסט. בין שני העורקים הללו, העברי כל כך והאוניברסלי כל כך, שפיעמו יחד ובעוצמה רבה ומדויקת באופייה ובחייה, ונותרו חיים לעד בשירתה. והשיר היחיד, הקטן-גדול הזה, "במופלא ממני", יחד עם רוח הסתיו וענניו שקפצו פתאום לבקר, זורקים אותי ישר לערב יום הכיפורים.

השיר הזה הוא מקבוצת השירים הלא-קטנה שבהם דליה שואלת נפשה למות, או לפחות מעמיקה להתבונן במקום הזה בחווייתה ובנפשה. רבים "מחתימים" אותה כדיכאונית ואובדנית, גם בשל השמועות הקשורות במותה. אבל אני מבקש לומר לעצמי ולכולנו: בואו ונקרא מחדש בשירים של דליה, ונמצא כמה חיים, כמה התגברות, כמה אהבה לחיים, לעולם ולאדם יש בהם. זהו לא שיר לערב יום הכיפורים בלבד. זהו שיר לכל אחד מאיתנו, ולכל יום.

וגם זה חלק מדרישת המופלא, משימת החיים הנמשכת בתוכה חיה דליה.

אליעז כהן הוא משורר, עורך ופעיל שלום ישראלי. חבר קיבוץ כפר-עציון. ספר שיריו השישי, "מזמור ליום חול", רואה אור בימים אלו בהוצאת הקיבוץ המאוחד.