הצמא הנורא לחסד

עַד רֶדֶת הָעֶרֶב, גֶּשֶׁם

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן

עַד רֶדֶת הַחשֶׁךְ. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הַצּוֹפוֹת בַּוִּילוֹן.

גַּם לָנוּ אֲדָמָה שֶׁמְּחַכָּה

לְמַשֶּׁהוּ מִלְמַעְלָה.

גַּם בָּנוּ יֵשׁ אֵימָה וּזְעָקָה

לְמַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ… וְכֵן הָלְאָה…

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת

חֶלְקַת אֶרֶץ קְטַנָּה, חֲרֵבָה.

וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ אֵחֵר לָרֶדֶת.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ

טֶרֶם בָּא.

עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ, גֶּשֶׁם

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן

עַד קֵץ הַשְּׁבוּעַיִם. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הָעוֹמְדוֹת וּמְחַכּוֹת.

גַּם לָנוּ בֶּחָצֵר גִּנָּה קְטַנָּה

רֵיקָה מִזֹּהַר דֶּשֶׁא.

גַּם אָנוּ מְצַפּוֹת עַד אֵין בִּינָה

לְמַשֶּׁהוּ בָּרוּךְ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ יָבוֹא

עֲנָנִים כְּבָר זָעִים בַּמֶּרְחָק.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ קָרֵב, קָרֵב

בְּצַעֲדֵי עֲנָק.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן

גֶּשֶׁם אַדִּיר וְנוֹהֵר.

הַקְשֵׁב, אֵיךְ קוֹרְאוֹת הֵן בָּזוֹ אַחַר זוֹ —

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר.

(מתוך "תרצה אתר – כל השירים", הקיבוץ המאוחד, 2018)

עַד רֶדֶת הָעֶרֶב, גֶּשֶׁם

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן

עַד רֶדֶת הַחשֶׁךְ. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הַצּוֹפוֹת בַּוִּילוֹן.

אנו חיות בעולם שבו מביך לדבר על הזדקקות. מביך להרגיש כמה את חסרה, כמה את תלויה במשהו או במישהו בחוץ שיגאל וירפא אותך. למדנו להיות עצמאיות, לדאוג לעצמנו, לספק את הצרכים בקלות. הגוף שבע, הנפש מטופלת, הגוף מטופח. אבל הלב, מה יהא על הלב הרועד. מה יהיה על הנפש הזקוקה לחיבוק. אנו מתהלכות בעולם בצמא נורא לחסד, לא מעיזות לבקש, להודות כמה הלב צמא. להרגיש פירושו שתתעורר בנו תחושת פגיעות איומה, שיראו את הכאב וינהגו בו אולי ביד גסה. עדיף לשתוק, לשאת את הרעב, להסתפק בפירורים שנזרקים אלינו מדי פעם. לא לחשוף את ההמתנה, הגעגוע, הלב הנסדק מצמא, מגעגועים. אלא שיש משוררות גדולות שמזכירות לנו, ומעיזות לבטא את מה שהלב לא יכול לבאר:

גַּם לָנוּ אֲדָמָה שֶׁמְּחַכָּה

לְמַשֶּׁהוּ מִלְמַעְלָה.

גַּם בָּנוּ יֵשׁ אֵימָה וּזְעָקָה

לְמַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ… וְכֵן הָלְאָה…

כמו האדמה שמצפה לחסד האדיר, המופלא, שירד עליה מלמעלה, גם אנחנו מצפות לגילוי האהבה שבגשם, בשפע הניתך. תרצה אתר תופסת כאן רגע דק מאין כמותו: רגע ההמתנה והציפייה. רגע שבו כל העולם מבעד לחלון הופך למסגרת שליבה געגועים. איזו אימה זו, להיות נזקקת כך; הלב זועק, וכל העולם הוא ההד הרועד לצעקה.

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת

חֶלְקַת אֶרֶץ קְטַנָּה, חֲרֵבָה.

וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ אֵחֵר לָרֶדֶת.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ

טֶרֶם בָּא.

בזוהר מופיעה חלוקה בין שני סוגים של הופעת שפע בעולם: מים נקביים ומים זכריים המשתוקקים אלה לאלה. המים הנקביים נמצאים כביכול בעולמינו שלנו ומבטאים תשוקה ונזקקות לקשר ותענוג המגיעים ופורצים כלפי מעלה להוויה עליונה; ההתעוררות הזו מעוררת ומולידה את השפע והרצון העליון, הגברי במהותו, הקרוי מים דוכרין – מים זכריים. תשוקת הצד הנקבי מעוררת את השפע העליון, ויש בה גאולה לכל העולם: במצב של חיבור נולד תענוג ומילוי רצון. 

כמו במעשה מאבידת בת מלך של רבי נחמן, שבה נדרש השני למלך להתגעגע שנים ארוכות, בלי הפסקה, לבת המלך כדי להוציאה מכלאה: בגעגועים ובהשתוקקות יש כוח לגאול את מושא ונושא התשוקה. לפעמים צריך לתת זמן לגעגועים: מי יודע כמה הכיסופים שלך עשויים לרפא את המציאות; כמה ההשתוקקות שלך מסוגלת להוליד שפע ועונג לעולם.

גַּם לָנוּ בֶּחָצֵר גִּנָּה קְטַנָּה

רֵיקָה מִזֹּהַר דֶּשֶׁא.

גַּם אָנוּ מְצַפּוֹת עַד אֵין בִּינָה

לְמַשֶּׁהוּ בָּרוּךְ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

חז"ל קושרים בין ירידת גשמים לזעקת האישה. בגמרא במסכת תענית (דף ב' ע"א) נכתב: "אמר רבי יוחנן: ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, ומפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים." החיה היא היולדת הזועקת בייסוריה, ומרגישה שאין בטבע ישועה עבורה. הגשם הוא החסד שאנו מבקשות לעולם, להרוות את האדמה והנשמה הצמאה. תחיית המתים היא הציפייה לעולם שההולדה בו לא מביאה אובדן. המשותף לכל אלה הוא התלות המוחלטת של האדם בחסד העליון: כל שמוטל עליו, עליה, הוא להאמין ולהמתין, להזדקק ולבקש.

כל אישה אוהבת מבינה את הדבר שתרצה אתר מדברת עליו. יש יותר משבעה מיליארד בני אדם בעולם, ואת מחכה לזה שלך. את מקשיבה לצעדיו, לקולו המתקרב, יודעת שיש צמא שרק הוא יכול להרוות, מגע שרק הוא יכול להעניק, מבט שרק הוא יכול לתת. כל אישה המצפה לחסד ולגשם יודעת: יש טיפה שהיא רק שלך, רוויה שמחכה רק לך כי רק את מחכה לה. בכוח אהבתך וגעגועייך.

אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ יָבוֹא

עֲנָנִים כְּבָר זָעִים בַּמֶּרְחָק.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ קָרֵב, קָרֵב

בְּצַעֲדֵי עֲנָק.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן

גֶּשֶׁם אַדִּיר וְנוֹהֵר.

הַקְשֵׁב, אֵיךְ קוֹרְאוֹת הֵן בָּזוֹ אַחַר זוֹ —

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר.

בכל סרלואי היא משוררת ומורה לספרות. מלמדת ספרות בבית הספר "אור תורה" וכתיבת שירה באוניברסיטה העברית. כותבת הטור "אומרת שירה" במוסף שבת של העיתון "מקור ראשון".