ויש בעולם ברכה שיועדה לי

אָבִי בֵּרַךְ אוֹתִי וְיָדָיו רָעֲדוּ.

(יַחַס מְבֻגָּרִים לִילָדִים הוּא שֶׁל רַעַד.)

בְּעֵינָיו

הִשְׁתַּקְּפוּ כָּל חֲטָאַי בֶּעָתִיד.

שִׂחַקְנוּ עֲקֵדַת אַבְרָהָם וְיִצְחָק.

מוֹתוֹ הַמֻּקְדָּם הִיא הַמַּאֲכֶלֶת

הַמּוּרֶמֶת מֵעָלַי. מְרַחֶפֶת תָּמִיד.

מַה שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב לְיָרֵחַ

אוֹ לַאֲוִירוֹן אוֹ לִפְנֵי אֲהוּבָתִי

אֵינָהּ אֶלָּא הַמַּאֲכֶלֶת

שֶׁל מִשְׂחַק אָבִי וְשֶׁלִּי.

אַף אֶחָד לֹא יֵדַע

שֶׁזֶּה מִשְׂחָק.

(אֲפִלּוּ אֱלֹהִים לֹא.)

(מתוך "עכשיו ברעש", שוקן, 1969)

אני לא יודעת אם אני אישה מאמינה תמיד, אבל אני מאמינה בזיכרונות כשם שאני מאמינה בשירה. גם השירה משקרת, כמו זיכרון, ומשפיעה על רגש ועל רצון. עולם שנחרב נמצא סביבי, והוא חלק מעולם ממשי. ולפעמים אני קוראת שיר ונושאת כלפיו סוד. אני מתקיימת בשיר כקוראת סודית. כך בשיר הזה של יהודה עמיחי ובעוד כמה שירי יום הכיפורים שלו. בגלל מלחמה שפרצה ביום הכיפורים באתי אני לעולם. האזעקה שהחרידה את בית הכנסת, שבו התפללו גם אבא שלי וגם אחי, באמצע תפילת מוסף, היא ההלכה והמצווה והחוק והמוחלט שהביאו, בסופם של חשבונות כאלה ואחרים, אותי. ושנים לאחר מכן, בתפילת נעילה אחת ביום כיפור אחר הייתי נערה צעירה, אולי עוד ילדה, ועמדתי תחת הטלית של אבי וקיבלתי ברכה. מה בירך אותי אבי. האם מתקיימת הברכה הזאת. אני שואלת את הלא ידוע, את האינסופי, את המופלא והנצור. ויש בעולם ברכה שיועדה לי, וטלית שנפרשה על ראשי, וגבר רעב שאמר דברים לאלוהים בשבילי. למה אני חושבת על אבא שלי כשאני קוראת על אבא של יהודה עמיחי. כי לא היה לי רגע ראוי יותר לאמון. בשיר אחר כתב עמיחי שהדמעות שבכה אביו ביום כיפור אינן מוותרות עליו. שהאב ידע שימות לפני הבן, ולכן בכה מעליו על כל מה שעתיד היה הוא לבכות עליו. עמיחי כתב שהוא מפזר את יום כיפור על פני כל השנה, כי חטאים וכפרתם אינם מסוגלים להבשיל ביום אחד. הבכי הזה מתגלגל לרעד בשיר "יום כיפור, ערב. אבי." האב מברך וידיו רועדות. יחס מבוגרים לילדים, כתב עמיחי, הוא יחס של רעד. עמיחי אינו כותב על תפילה, אלא על ברכה. וההבדל בין תפילה ובין ברכה הוא הבדל של רצון. ישעיהו ליבוביץ ביקש להבחין בין שני סוגים של תפילה: זו שמוטלת על המתפלל כחובה וכמילוי דרישה, וזו שהיא צורך נפשי. אולי הברכה היא הסוג השני. לא הכרח, אלא פעולה שמבטאת אנושיות עולה על גדותיה. אני רוצה לכתוב את המילה אהבה. אבל האב מת. ואב תמיד מת מוקדם מדי. עמיחי משחק עם אביו המת בעקדה הפוכה. אני מבינה את המשחק הזה. מרגע שמת אב, זו הבת שעומדת בפני המוות בשורה הראשונה. עמיחי מספר שבכל מקום מונפת מאכלת. כשהוא מתבונן בירח, באווירון, בפני אהובתו. תמיד ובכל מקום זוהי המאכלת של מות האב. והמאכלת סודית. אף אחד לא יודע עליה, גם לא אלוהים. אלה הם יחסי התלות עם המוות. המוות עומד בין אב מת ובין בן חי. גם אלה זיכרונות וגם זאת שירה. ז'וליה קריסטבה סיפרה על דחיית האמונה שלה, שהגיעה רק בגיל ההתבגרות. "אינני אישה מאמינה. כמי שבאה ממשפחה מאמינה, שניסתה אולי בחוסר דבקות למסור לי את אמונתה, זכור לי שלא הפגנתי אי נכונות אדיפלית להאמין כסימן לדחיית הערכים המשפתיים. בתקופה שבה החלו הדמויות בספריו של דוסטויבסקי להרשים אותי בעוצמת המיסטיות הטרגית שלהם, ניסיתי, אל מול פסלה של הבתולה מעל למיטתי, להיענות לאמונה שהחינוך החילוני שרכשתי בבית הספר הפך אותה לאירונית או פשוט התעלם ממנה יותר משניסה להילחם בה. ניסיתי לשלוח את עצמי אל המקום החידתי הזה, אל העולם הבא הזה. אולם ההארה לא התרחשה." לפעמים משפחה מוסרת את האמונה, והספרות מוסרת את האירוניה כלפיה. לפעמים שיר מוסר את ההשתוקקות אל מה שאבד ואי אפשר למצוא אותו אלא בשיר. כך הופך זיכרון של קרע ושל יתמות מעבר רחוק ומנותק למבע מכאיב ומחבר. בין עולם שמת ובין מה שממשיך להתרחש, כל עוד שער נפתח.

ד"ר נוית בראל היא משוררת, חוקרת ספרות ועורכת ספרותית. כלת פרס היצירה על שם לוי אשכול לשנת 2017.