כל שער מוביל לבית

מעשייה חסידית מוכרת וממזרית מתארת את ביקורו של ר' ישראל בעל שם טוב בבית כנסת עתיר זכויות וקהל. לעיניהם המשתאות של המתפללים, התמהמה אבי החסידות על מפתנו של בית הכנסת. לתוהים מפני מה אינו נכנס פנימה, הוא הסביר כי בבית הכנסת אין מקום: רוב התפילות שנאמרו בו נאמרו מן השפה ולחוץ, ולכן נשארו תקועות בבית הכנסת. בית הכנסת סתום במילים סתמיות שאינן יכולות להמריא, ורק תפילה אמיתית הבוקעת מלב בוער עשויה לפרוץ את החסימה ולהוביל את יתר התפילות הכנות אל יעדן המקורי.

קצת מצחיק לחשוב על הבעל שם טוב כעל שרברב רוחני, אך יצירות תרבות רבות הוקדשו לבתי כנסת הסובלים מבעיה קשה בצנרת. טקסים שהעלו חלודה, תפילות שנהפכו לאבנית רוחנית, הרגלים בניחוח טחב ובעיקר, ראיית בית הכנסת כמקום ארצי שבו עוסקים יותר בפתיחת כיסים מאשר בפתיחת לב ושערי שמים פירנסו חלק ניכר מסופרי ההשכלה. אלוהים לא גר שם יותר, ולכן גם לביאליק ולעגנון לא נותרה עוד סיבה להישאר. אלא שבדור האחרון קמו כמה וכמה יוצרי קולנוע שסירבו לוותר, גם כשגילו שהמפתח שבור והדלת נעולה.

צמד יוצרים צעיר כזה הם זוהר מרקמן ואמיר בושארי. במרכז סרטם הקצר המשותף "נעילה" עומד בית כנסת עצוב, חלול, נעול. חבורת מתפללים יגעה מבקשת לפקוד בצהרי יום הכיפורים את ספסליו השוממים של בית הכנסת, שנושא את השם העגנוני שער השמים. אלא שדלתות שער השמים נעולות במנעול וברב בריח, והגבאי כבד השמיעה נרדם ונוחר קלות על אחד מספסליו. דלתותיו הסגורות וקירותיו האטומים של בית הכנסת נותרים אדישים לניסיונות האנושיים לחדור פנימה. לקולות המדון הבאים מבחוץ אין מקום במחיצת "המקום". שעת הרחמים, בין השמשות, אינה שעה יפה לגילויי קטנוניות אנושית. לאחר שמתגלה כי כוחה של הקהילה רב יותר במאבקי כבוד מאשר בתפילה, היא גולה למקום אחר, ובית הכנסת נותר ללא מתפללים, חרב עד להודעה חדשה.

ייחודו של "נעילה", שהופק ב-2006 כסרט גמר בבית הספר סם שפיגל, אינו נובע רק מהעיסוק, שנעשה פופולרי מאז, במערכות היחסים המאכלסות בצפיפות את בית הכנסת, בין אדם לאלוהיו ובין האדם לעצמו. שרטוט דיוקנו של המילייה החברתי המתפלל – משימה שאותה חולק "נעילה" יחד עם "חופשת קיץ" של דוד וולך או "סרוגים" – נותרת משנית ביחס ליעדו החשוב יותר: ניסיון נועז ונואש כאחד לברר כיצד אפשר לפתוח את שער השמים או לפחות להצביע על הסיבות המובילות בהכרח לנעילתו. בין המבקשים לבוא בשעריו של שער השמים יש כמה צעירים תמימים המשתייכים לדור שלא ידע את הבעל שם טוב, ולמרות זאת, הם מבקשים למצוא בו את מקומם, לחלות את פני אבותיהם הזעופים, לחלות את פני אביהם שבשמים. הם אינם צייתנים כהוריהם, אך גם אינם מונעים מכוחה של רתיעה נוסח ביאליק. הם בכלל מסיפור אחר, וסרבנותם של אבותיהם המסורתיים והקפדניים להכניס אותם, אובדים ואבודים, הביתה מן הקור, היא המובילה לחורבנו של בית הכנסת, לנעילת הלב.

המבקשים לתהות על אודות הדרכים העשויות להוביל לפתיחת שערי שמים, טוב יעשו אם יתבוננו בדיאגנוזה שמציע "נעילה" לנעילתו: כדי ששער ייפתח, הוא חייב להיות מחובר לבית – ובבית טוב, בית כנסת או בית מקדש, אין מקום למילים פוצעות. חברה אטומה לא יכולה לפתוח דבר, ואת שערי שמים על אחת כמה וכמה. השביל המוביל למעלה מתחיל כאן: בהכרה בכך שאולי אין שביל אחד ואין שער אחד, ורק הצוותא של הורים וצאצאים, מתפללי סידור ומתפללים אילמים, יכול לנסות ולדפוק ביחד טוק טוק טוק על שערי מרום.