ניצן חן רזאל והאשכנזים עם להקת המדרגות – במרומי ערץ

בִּמְרֹומֵי עֶרֶץ כִּסֵא שִׁבְתֶּךָ

וּבִשְׁכוּנֵי אֶרֶץ עוֹז מֶמְשַׁלְתֶּךָ

אֵלֶה יַעֲרִיצוּן גְּאוֹן תִּפְאַרְתֶּךָ

וְאֵלֶה יַקְדִישׁוּן לְשֵׁם מַמְלַכְתֶּךָ

אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶךָ

בִּמְרֹומֵי עֶרֶץ כִּסֵא מַהֲלָלוֹ

וּפִנוֹת שׁוּלָיו מְלֵאִים הֵיכָלוֹ

מֵהֶם מִימִינוֹ וּמֵהֶם מִשְׂמֹאלוֹ

שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ

וּבְכֵן נַקְדִישָׁךְ מֶלֶךְ

{{וּבִשְׁכוּנֵי אֶרֶץ יְדוּעִים עַם הַאֵל}}

{{נִצָּבִים הַיּוֹם כְּדַל הַשּׁוֹאֵל}}

{{מְהַלְּלִים וּמוֹדִים לְצוּר פּוֹדֶה וְגוֹאֵל}}

{{וְהִקְדִישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב}}

{{וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל}}

{{בִּמְרֹומֵי עֶרֶץ מַלְאֲכֵי רוּם יַחַד}}

{{יוֹצְאִים בְּאֵימָה וְשָׁבִים בְּפַחַד}}

{{וּמַעֲרִיצִין בְּרַעַד לְמֶלֶךְ מְיֻחָד}}

{{שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד}}

{{וּבְכֵן נַקְדִישָׁךְ מֶלֶךְ}}

{{וּבִשְׁכוּנֵי אֶרֶץ קְהִלּוֹת קְהִלּוֹת}}

{{קְרֵבִים הַיּוֹם בְּחָמֵשׁ תְּפִלּוֹת}}

{{וּמַקְדִישִׁים הָאֵל בִּתְשׁוּאוֹת הֲמוּלוֹת}}

{{וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת}}

{{וּבְכֵן נַקְדִישָׁךְ מֶלֶךְ}}

כששומעים את המילה "פיוט", עולות בכל אחד אסוציאציות קצת אחרות; אבל אני מוכן להתערב ש"אשכנזי" אינה אחת מהן. התחושה הרווחת היא שעולם הפיוט קשור עם המסורתיות בגרסתה המזרחית דווקא, ואילו מקומם של האשכנזים נפקד ממנו. ובאמת, עולם הפיוט האשכנזי מצומצם יותר – מפתיע לגלות שהסיבה ההיסטורית לכך היא דווקא דבקותם של האשכנזים בפיוטים, אי אז בימי הביניים. הפיוט הקדום החל להיכתב בארץ ישראל, בעברית מסוגננת ומפותלת, והוא יועד תמיד להיות משולב בתפילה. פיוטים התחלקו לסוגות לפי המקום שבו נועדו להשתלב בתפילה: "יוצרות" הם פיוטים לברכת "יוצר אור", "קדושתא" הוא פיוט לחלק ה"קדושה" שבחזרת תפילת העמידה וכן הלאה. במהלך השנים עוד ועוד פייטנים כתבו עוד ועוד פיוטים, שנדדו מארץ ישראל ובבל לאיטליה, ומשם לאירופה. קהילות אשכנז אימצו את הפיוטים הללו והכניסו אותם לתוך סידורי התפילה והמחזורים שערכו. משנתרבו הפיוטים, הלך הסידור ותפח, ומטבע הדברים כבר לא ניתן היה לשיר את כל הפיוטים. כך החלו האשכנזים לקרוא את הפיוטים במהירות, במלמול נטול מנגינה ממשית – פרקטיקה מוכרת לכל מי שפקד אי פעם בית כנסת אשכנזי. הספרדים בררו יותר את הפיוטים שאימצו אל סידור התפילה, ולכן הצליחו לשיר יותר מהפיוטים, וכך להפוך אותם לאהובים ומוכרים; אצלם הפיוטים אף הוצאו מן הסידור ועברו למעמדים כמו חתונה או ברית. הפיוטים האשכנזיים נותרו בעיקר בתוך התפילה והפכו לעתים למעמסה על המתפללים, שממלמלים אותם במהירות בכדי לסיים את החובה המעיקה. כך החלו הפיוטים להתחלק לשתי קבוצות: כאלה שאהובים ומושרים, או שחשובים במיוחד בשל מעמד שקיבלו, לעומת פיוטים אחרים שנהגו לדלג עליהם, ונותרו במחזור כמצבות שאין להן הופכין. דבר זה הוביל במחזורים מודרניים, כמו "רינת ישראל", להבחנה בין הפיוטים שנותרו במקומם בתפילה, ובין הפיוטים ה"מיותרים" שהוגלו אחר כבוד לנספח בסופו של המחזור. עם התחדשות ההתעניינות בעולם הפיוט ב-15 השנים האחרונות, חודשו קודם כל הפיוטים האהובים והמוכרים, בדגש על הספרדיים שבהם. מי שפעל רבות בכדי לגאול את הפיוטים האשכנזיים, ולהשיב גם להם כבודם האבוד, הוא הכנר וחוקר הפיוטים ניצן-חן רזאל, שאף הקים להקה בשם "האשכנזים" בכדי לבצע אותם. בסרטון שלפנינו הוא מלווה את להקת "המדרגות", שהיא בעצם צמד של חוזרים בתשובה, הוד דיין ואילן דמרי. בעוד דמרי גדל בבית הכנסת הטוניסאי בצפת וספג בו פיוטים בילדותו טרם יציאתו בשאלה, דיין היה חלק מסצנת המוזיקה התל-אביבית ולא הושפע מבתי הכנסת. עם חזרתם של השניים בתשובה, הם הפכו לצמד מפתח בגל ההתחדשות של המוזיקה היהודית המקורית, כזו שלא רק מלחינה פסוקים, אלא גם כותבת טקסטים מקוריים ומשתפת בחוויה הדתית שלה. את הסאונד המובחן שלהם יצרו וביססו בשני אלבומיהם הראשונים, וב-2007 היו מחלוצי גל הפיוט כשהוציאו אלבום שלישי, "שואף", שכולו פיוטים. סגנון ההלחנה המערבי שלהם, יחד עם העובדה שלפחות אחד מהם לא גדל בבתי הכנסת, תרמו כנראה לפתיחותם בבחירת הפיוטים להלחנה. וכך, לצד פיוטים מוכרים, מגיע גם אחד מאותם פיוטים נשכחים – ה"קדושתא" (פיוט לחלק ה"קדושה" בחזרת הש"ץ) "במרומֵי עֶרֶץ".* על רקע שאר הפיוטים בפרויקט החגים של בית אבי חי, שרובם נוסטלגיה וחידוש של פיוטים ממסורת בית אבא, בולטת הבחירה הייחודית בפיוט שאיש לא מכיר או רגיל לשיר. יום הכיפורים וראש השנה הם ימים של חשבון נפש, חרטה וסליחה. מטבע הדברים, עבורנו שיאה של התפילה בהם יהיה הווידוי, הפיוט המרטיט "נתנה תוקף" או הזכרת נשמות יקירינו. אבל התפילה היהודית בנויה מחלקים קבועים, ורגעי השיא ה"רשמיים" שלה לא משתנים – שמע ישראל, תפילת עמידה, וה"קדושה" שבחזרת הש"ץ. בעולם החסידות הדגישו רבות את העובדה שאימת יום הדין היא רק תירוץ בשביל הפרקטיקה החשובה יותר של הימים הנוראים, כלומר המלכתו של ה' עלינו. ה"קדושה" היא בדיוק הרגע הזה, שבו אנו מקדשים את האל ממש בזמן שהמלאכים עושים זאת בשמיים: וכך האל הנעלה מתקדש בשמיים ובארץ יחד, על ידי כל יצוריו. לכן נכתבו פיוטים רבים לרגע החשוב הזה, שרובם כאמור נשכחו והועברו לסוף המחזור. את הפיוט שלפנינו כתב ר' יוסף אבן אביתור, מראשוני פייטני ספרד. לכן, אף שהוא כתוב בסוּגה הקדומה הזאת, הוא הוכנס לתפילה בקהילות הספרדים דווקא ואף השתלב אצלם בסידור; למרות זאת, הוא רחוק מלהיות פופולרי או מוכר. תוכנו של הפיוט מקביל את הערצתו של הקב"ה "במרומי ערץ", דהיינו על ידי המלאכים בשמיים, עם המלכתו פה למטה על ידי "שכוני ארץ", וכך מכין ומכוון אותנו לקראת הרגע של אמירת ה"קדושה". בִּמְרֹומֵי עֶרֶץ מַלְאֲכֵי רוּם יַחַד יוֹצְאִים בְּאֵימָה וְשָׁבִים בְּפַחַד וּמַעֲרִיצִין בְּרַעַד לְמֶלֶךְ מְיֻחָד שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד וּבִשְׁכוּנֵי אֶרֶץ קְהִלּוֹת קְהִלּוֹת קְרֵבִים הַיּוֹם בְּחָמֵשׁ תְּפִלּוֹת וּמַקְדִישִׁים הָאֵל בִּתְשׁוּאוֹת הֲמוּלוֹת וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת: כאמור, ה"קדושה" היא חלק קבוע המתבצע בכל תפילה שהיא בשנה, ומהווה את רגע השיא שלה. למרות זאת, ברור שה"קדושתא" שלפנינו נכתבה ליום הכיפורים בלבד, שכן זהו היום היחיד שבו אומרים חמש תפילות. "המדרגות", יחד עם ניצן-חן רזאל, גואלים את הפיוט הזה, המרומם במילותיו ונטול המטען המוזיקלי המסורתי, ומעניקים לו פרשנות חדשה, ישראלית. בשמיעת הפיוט הזה שווים הדתי והחילוני: שניהם מקשיבים בעניין למוזיקה שלא גדלו עליה ולמילים שהם כנראה לא זוכרים מבית הכנסת. ואכן, על הבמה נראה שילוב מעניין של בעלי כיפות שחורות עם זקן ופאות, לצד חובשי כיפות סרוגות, נגן עם כובע ניטרלי, וגם גלויי ראש מוצהרים. כולם יחד נעים במקצב המדבק של השיר, וכולם יחד תורמים להמלכתו של האל ומוליכים אותנו אל השורה התחתונה: "ובכן נקדישך מלך." ברוח מילות הפיוט אפשר לדמיין איך לפסיפס היפה הזה של עם ישראל, הממליך את הקב"ה, מצטרפים גם המלאכים בשמיים וכולם יחד מסכמים: "ובכן, נקדישך מלך!" * ערץ – עוז, תוקף; או כינוי פיוטי לשמיים. (מילון אבן-שושן)