בין האם לאזדרכת

שְׁאַל אוֹתָהּ אִם זוֹכֶרֶת הִיא אֶת הַקַּיִץ – לֹא.

עֶרֶב שֶׁלָּהּ לְתוֹפְשֵׂי קֵן מִפַּחַד נְשִׁירַת עָלִים

מֵאֲלֻמֹּת גֶּשֶׁם שֶׁל הַסְּתָו

עַכְשָׁו.

הָאִזְדָּרֶכֶת בֵּית הַלַּיְלָה שֶׁל הַצֵּל. כִּי הַצֵּל

הוּא הַבַּיִת. בֵּית עוֹלִים לְיוֹנֵי בָּר וְעוֹד

כַּנְפֵי קַיִץ. בֵּית עוֹלִים שֶׁל גּוּפֵי בָּר

וְחַיּוֹת בָּר עוֹלִים בָּעֵץ. וְעַכְשָׁו אֵין אַף אֶחָד.

אַלִּימוּת הַגֶּשֶׁם מִן הַסְּתָו עַל הַחַלּוֹן.

נוֹפֵל לָהּ גּוֹרָל. נוֹשֵׁר לָהּ נוֹפֵל לָהּ.

לֹא יְכוֹלָה. בִּזְרוֹעוֹת חֲשׂוּפוֹת הִגִּיעָה עַד הַחַלּוֹן.

הַיּוֹרֶה זֶה הַמָּוֶת שֶׁלָּהּ.

נְשִׁירַת עָלִים דּוֹמָה לִנְדִידַת צִפֳּרִים.

בַּחֹרֶף נוֹשֵׁר וּבַקַּיִץ חוֹזֵר. אֲבָל צִפֳּרִים בַּחוּץ

וְעָלִים בִּפְנִים. וּבַמִּקְרֶה שֶׁלְּפָנֵינוּ עָלִים יְכוֹלִים גַּם לֹא לָשׁוּב.

דַּע לְךָ.

(מתוך השבר הסורי אפריקני, סימן קריאה, 1974)

בשנת 2002, כאשר מלאו עשר שנים למותו של אבות ישורון, פגשתי את בתו, הלית, על מנת להקליט איתה שיחת לתכנית הרדיו שהכנתי לזכרו. בהתחלה ביקשתי ממנה פשוט לקרוא שיר שהיא בוחרת. הלית דפדפה בספרים והתחילה לקרוא את "עץ", שנכתב ב 15 באוקטובר 1972, בעונת הסתיו.  ציפיתי לשמוע אותה קוראת שיר אחר, אולי אחד מהשירים על אמו, והנה פתאום שמעתי אותה אומרת "עץ" וקוראת. 

השיר הזה פורסם בספר "השבר הסורי אפריקני" (1974), שראה אור כשנה לאחר מלחמת יום הכיפורים. הלית קוראת את השורה הראשונה ואני שומעת את הפנייה אל העץ בלשון נקבה, למרות שיש לדבר עליו בלשון זכר:  "שאל אותה אם היא זוכרת את הקיץ…" ומיד נוצר בי ערפול. לא ברור לי אל מי פונה המשורר ועל מי או על מה הוא כותב. הלית ממשיכה אל הבית השני ואז השורה הראשונה מתבהרת: זהו עץ אזדרכת, עץ נשיר, שניתן לדבר עליו בלשון נקבה.  אולם האזדרכת הישורונית אינה סתם עץ,  היא הופכת בשורותיו לאם גדולה ומגוננת – בקיץ כאשר היא עטוית עלים, היונים, הציפורים וחיות בר נוספות יכולות למצוא בחיקה מקלט מהחום והסכנה. והיא גם בית  – "בית הלילה של הצל", כאילו אותו צל עצים, שאנו משוועים לו בבקרים הלוהטים, זקוק אף הוא למקום מסתור בלילה. 

אולם בבוא הסתיו, החיק החי והרוחש הזה נושר ומת והיא עצמה הופכת למי שמחפשת מסתור: "בזרועות חשופות הגיעה עד החלון". עליה נפלו וישורון מדמה אותה לאשה נמלטת המנסה להאחז בחלונו כדי להנצל, בעודה נמלטת מהיורה, מהגשם הראשון. הגשם הזה, שאליו מתפלל האדם בבוא הסתיו, הופך להיות "המוות שלה".

עבור האזדרכת גורל הגשם משמעו אלימות שסופה מוות. אנחנו יכולים לדקלם ש"באביב הכל ישוב בחזרה", אבל אם נשוב לשורה הראשונה בשיר, נראה שהיה בה יותר מרמז לכך שצפוי לה גורל שונה.  שכן, התשובה לשאלתו של המשורר האם היא מסוגלת לזכור את הקיץ, היא  "לא". אפשר גם לומר שישורון טמן בשיר האהבה לאזדרכת  תחבולה קטנה: מה שנראה בתחילה כשיר טבע, כטקסט על מחזוריות הפריחה והנשירה, מתברר כטקסט שמבטל את הזמן המעגלי הזה. הוא לא קיים עוד, הרצף נשבר והסדר הטבעי של הדברים נפרע.

"מי יעשה את עבודת הזכרונות"  שאל ישורון בשיר אחר שלו והנה בשיר הזה הוא מבקש לעשות את עבודת הזכרונות של האזדרכת, כנבדך נוסף בעבודת הזכרונות השירית שלו – עבודת הזכרונות של עיירת הולדתו קרסניסטאוו שחרבה בשואה, של משפחתו שנרצחה, עבודת הזכרונות של אמו, שנשארה שם ומתה.  אני קוראת את השיר על האזדרכת ולא יכולה שלא לחשוב על אבות מתבונן בעץ וחושב על אמו. עלים חדשים עתידים לצמוח על עצים, ציפורים שנדדו ישובו לקנן בהם, אבל גורל האזדרכת של אבות ישורון חתום: "ובמקרה שלפנינו עלים יכולים גם לא לשוב"  קובע ישורון וחותם במילים "דע לך". כלומר אין כאן מחשבה יש כאן ידיעה, ידיעת המוות.

אבות ישורון אמר שעבורו "העברית היא בן-אדם, היא לא שפה" (ריאיון עם הלית ישורון, "חדרים" 3, 1982) וכך גם האזדרכת, שמוזכרת בשירים נוספים, אינה עץ אלא בן-אדם. שנה לאחר שנכתב השיר "עץ", כתב ישורון שיר נוסף על האזדרכת "עוד מעט". מלחמת  יום הכיפורים הסתיימה, השבר התרחב, אלא שהפעם מסתיים השיר בשורה הזאת: "אך האזדרכת זוכרת". היא חיה והיא זוכרת.

ענת שרון בלייס מגישה תוכניות ספרות ותרבות ב"כאן תרבות" – תאגיד השידור. פרסמה שלושה ספרי שירה וספר עיון אחד, שמוקדש לשיחות עם משוררים. זכתה בפרס אקו"ם, פרס ברנשטיין ופרס ראש הממשלה. חיה בעמק יזרעאל.