דוד המלך: בעלה של התשובה

בתהילים קל' אומר דוד המלך:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה': אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי: אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד: כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא: קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי: נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר: יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי עִם ה' הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת: וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו. 

מזמור זה מלמד על מערך נפשי מסועף שראשיתו בקריאת האדם לאלוהים ממעמקים, אחר בקשת סליחה, ולבסוף כמיהה וייחול שצומחים מתוך המחילה, עד שהם מגיעים לדרגת גאולה ופדות. בתוך שירת השבר של דוד מסתתרים דברי שבח לאל, וכמו בכל מזמור, בולטת גם כאן יכולתו לשורר את תחנוניו ולשוחח עם נפשו, הכרוכה בנפש האלוהית. הסליחה, לפי דוד המלך, אפשרית רק בשעה שאנו "עם אלוהים", וגם הפדות והחסד מצויים בו ו"עמו", ועל כן בנו, בשעה שאנו דבקים בו. שם נוצר המרחב שמאפשר לנו לעבור תהליך של תשובה ו"לשוב למקום", שהוא מקור ושורש נשמתנו. 

דוד המלך איננו רק משורר גדול, אלא גם חוטא ארכיטיפי, אשר לפי חכמים בא לעולם כדי להקים "עולה של תשובה", כדברי התלמוד: "מאי דכתיב 'נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על' (שמואל ב כג, א) נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה" [מועד קטן, טז ע"ב; עבודה זרה, ה ע"א]. חז"ל מרבים לדון בחטאיו של דוד ולהצדיקו, ואף מכריזים הכרזה רדיקלית שלפיה "כל האומר דוד חטא – אינו אלא טועה!" [שבת נו ע"א]. בפרק חלק במסכת סנהדרין, במסגרת הדיון בזהותם של הזוכים בחיי העולם הבא, מתוארת תמונה שבה דוד נכנס לבית המדרש, ובעוד תלמידי החכמים מקניטים אותו באזכור מעשה בת שבע, הוא מוכיחם על מוסריותם הפגומה: "בשעה שהם עוסקין בארבע מיתות בית דין – פוסקין ממשנתן ואומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? אמרתי להם: הבא על אשת איש – מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא. אבל המלבין פני חבירו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא" [סנהדרין, קז ע"א].

סוגיות אלו חושפות את הדומיננטיות של שאלת היצר והחטא בעולמם של חז"ל, את עיסוקם בשאלות של שכר ועונש ומעל לכול, את הזדהותם עם דמותו של דוד המלך. דווקא הוא, הגיבור הצבעוני – הלוחם, הנופל, הארצי, המרקד, המשורר – ראוי בעיניהם להצטייר כמי שמסוגל לבקש סליחה ולזכות במחילה כנה מאדם ומאל. למעשה ניתן לומר כי בכל דור מצטיירת דמותו של דוד באופן שונה ובכל דור "משליכים עליו" הדרשנים את קווי נפשם, את שבריהם ואת תקוותם לגאולה. 

לבקוע את הענן

ספר הזוהר מתבונן על דמותו של דוד כעל גיבור בעל אלף פרצופים. דוד הזוהרי הוא עני וחסר, ריק ועל כן מתמלא. כ"בעל תשובה", הוא מבין כיצד ניתן להעלות את נפש האדם מדרגה נמוכה ופצועה – מ'מעמקים' – לדרגה של שמחה והודיה. כדי לפענח תפיסה זו, יש לעמוד על מהותה של התשובה בקבלה. לאן שב האדם כשהוא "חוזר בתשובה"? לפי הזוהר, המקום שאליו אנו שבים הוא בעצם האם העליונה, ספרת הבינה באילן הספרות. שיבה לאם פירושה היאספות לרחם, מעין מיתה לשם היוולדות מחדש, איון עצמי למען זכייה בחיים חדשים. היפוך זה קשור בסבך יחסי אם וילדיה: היא יולדת אותם, והם מכוננים את מהותה כאם; היא מעניקה להם חיים, והם מסמנים את ראשית קצה, בחינת "דור הולך ודור בא"; הילדים שבים לאם כדי להבין את מקורם ואת חידת מוצאם, וכך מגלים את עתידם. דווקא בזכות יחסים פרדוקסליים אלו שבין הדורות, בכוחה של האם לרפא, להמתיק ולהעניק פשר לכל שאלה ושבר בחיינו. השיבה אל האם אינה תשובה מוחלטת, חד משמעית וקבועה. היא תשובה מתהווה, כמו העולם הבא, שהוא "תמיד בא", שאף זה הוא אחד מכינוייה של הבינה (כפי שנמצא ב"שערי אורה" לר' יוסף ג'קטיליה). הבינה יולדת בכל עת נשמות, ומכוחה אנו מתחדשים ומתהווים בכל יום, ובפרט בראשית השנה, בחודש תשרי.

הזוהר מתאר את חגי תשרי כתהליך התפתחותי של העצמה נשית שמגיע לשיאו ביום כיפור. בראש השנה הלבנה מתגלה בקטנותה. השנה מתחילה מתוך כיסוי והסתרה, בשל ענן שמכסה את השמש. הזכר מזוהה בעולם הקבלי עם השמש, ואילו הלבנה – שבדרך כלל מזוהה עם השכינה, שמזוהה עם הספרה התחתונה שהיא ספרת מלכות – היא הנקבה שמקבלת את אורה ממנו. כאשר השמש אינה מאירה, גם השכינה מוסתרת, ואזי נמצא עולמנו בחשכה. מהי הדרך להעלות אור של ראשית? איך יוצרים הארה במקום חשוך? על כך אומר הזוהר:

וְעַל כֵּן בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, בְּהֵ', שֶׁמִּתְכַּסָּה הַלְּבָנָה. וּבַמֶּה מְאִירָה? הַכֹּל בִּתְשׁוּבָה, וּבְקוֹל שׁוֹפָר, שֶׁכָּתוּב אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה. אָז – ה' בְּאוֹר פָּנֶיךְ יְהַלֵּכוּן. בֹּא רְאֵה, בַּיּוֹם הַזֶּה מִתְכַּסָּה הַלְּבָנָה, וְלֹא מְאִירָה עַד בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, כְּשֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שָׁבִים בִּתְשׁוּבָה, וְהָאֵם הָעֶלְיוֹנָה שָׁבָה וּמְאִירָה לָהּ. וְהַיּוֹם הַזֶּה אֶת אוֹר הָאֵם נוֹטֵל, וְנִמְצֵאת שִׂמְחָה בַּכֹּל. וְעַל כֵּן כָּתוּב, יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא… מִשּׁוּם שֶׁשְּׁנֵי מְאוֹרוֹת מְאִירִים כְּאֶחָד. הַמָּאוֹר הָעֶלְיוֹן מֵאִיר לַמָּאוֹר הַתַּחְתּוֹן, וּבַיּוֹם הַזֶּה מֵאִיר מֵהָאוֹר הָעֶלְיוֹן, וְלֹא מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. [זוהר, אמור, ח"ג ק ע"ב]

הזוהר מדגיש כי הדרך היחידה לקרוע את הענן היא באמצעות קול שופר ובאמצעות התשובה – שתיהן דרכים נפשיות ו"על טבעיות", להגיע עד למקור העליון ולמשוך ממנו חיים חדשים. באופן סמלי, מלמד הזוהר כי זהו התפקיד שמוטל על האדם בכל ראשית שנה: לבקוע בבקשת הסליחה את הענן, לבטל את הגזירה באמצעות קול השופר. ורק אז, לאחר המאמץ של עשרת ימי תשובה, יעלה ביום הכיפורים האור, שהוא אור כפול, של האם הגדולה (הבינה) שמאירה לבתה (השכינה), ושני האורות "יתחברו כאחד". לכן נקרא יום זה "יום הכיפורים" – יום שבו מאירים שני מאורות נשיים יחדיו, ואינם תלויים בהארה זכרית חיצונית.

לפי דרשה נוספת, בזוהר פרשת פנחס (ח"ג, ריד ע"ב), בניגוד לראש השנה שהוא יום הופעת האל הזכרי, שחושף ומרים את ידו השמאלית שנראית כיד שבאה לעשות דינים ונקמות בעולם, ביום הכיפורים אנו מגלים כי אותה יד נועדה למעשה לתמוך בשכינה, להרימה מעפר, כדי לקיים את ראשית הפסוק "שמאלו תחת לראשי" (שיר השירים ב, ו). זהו יום שבו השכינה, הגיבורה הנשית, מופיעה ככלה, יום שבו כולנו הופכים לשושביניה ומלווים אותה לטבול ב"נהר האם" של ספרת הבינה ולנקותה מחטאינו. לבסוף, לאחר שזכינו בכפרה, בחג הסוכות נשלם מחול הספרות, ואזי מתחבר הזוג העליון ומתקיימת "וימינו תחבקני", הסיפא של הפסוק משיר השירים, והארה ושמחה שורים בעולם. 

קליידוסקופ של אור

ניכר כי בדרשות אלו נוצרת קונספציה חדשה של "הימים הנוראים", והדגשה של המרחב הנשי שאליו נכנס האדם כאשר הוא מבקש סליחה ושב בתשובה. אנו מתפללים בראש השנה וביום הכיפורים אל מול השכינה ולנוכח הבינה, והאור שלהן עוטף אותנו וחופה עלינו לאחר שנקרע הענן. ומה עניינו של דוד המלך לתהליך נשי זה? באופן מפתיע, הזוהר מזהה את דוד עם השכינה, זו שלכאורה "אין לה מעצמה כלום", אך מתברר כי בה תלויות כל הספרות, והיא הצבעונית והמרוכזת שבהן. דוד הוא כגיבור השב ממסעו שמקרין אינסוף אורות שמלוקטים מכל שבריו וחטאיו. אילו נותרו אלו שברים בלבד, חשכה היתה שוררת בעולם. אך בזכות הבינה – האם והאישה – נהיים הללו לקליידוסקופ מרהיב של אור. 

נוסף על כך, הזוהר מדגיש כי חטאו של דוד היה לנגד עיני האל ולמענו, כמעשה בדחנות שנועד לשמח את המלך. דוד מוצג בזוהר כ"ליצן החצר", שחוטא רק למען הצדקת האל: 

דוד אמר (תהלים נא, ו) "לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ"… באותו מקום שחטאתי בעיניך היה… 'למען תצדק בדברך תזכה בשפטך' ולא יהיה לי פתחון פה לומר לפניך. בוא וראה כל אומן כאשר מדבר, באומנותו מדבר, דוד בדחן המלך היה, ואף על פי שהיה בצער, כיון שהיה לפני המלך שב לבדחנותו כמו שהיה, בשביל לבדח את המלך. אמר אדון העולם, אני אמרתי (שם, כו) 'בחנני יי' ונסני' ואתה אמרת שלא אוכל לעמוד בנסיונך. הרי שחטאתי למען תצדק בדבריך ויהיו דבריך אמת, שאילו לא חטאתי יהיה דיבור שלי אמת ויהיה דברך ריקם, עכשיו שחטאתי כדי שיהיה דברך אמת, נתתי מקום להצדיק דברך, משום כך עשיתי, 'למען תצדק בדברך תזכה בשפטך'.  

כך זוכה דוד לכינוי "בעל תשובה", כלומר, זה שמתעלה ומתחתן עם התשובה ונהיה לבן זוגה(!).

כפי שלמדתי מיהודה ליבס, האטימולוגיה האכדית של המילה "סליחה" קשורה בהתזת מים ובטיהור האדם, ואילו המילה "מחילה", שנפוצה בספרות חז"ל, נגזרת לדעתו מהשורש חלל, ומשמעותה להתיר ולהעביר מהקודש אל החול. על רקע דברים אלה, ולסיום, נזכיר את דרשת הזוהר בפרשת ויקרא, המתארת כיצד דוד מצליח בשיריו ומזמוריו לבנות סולם של חמלה ומחילה.