התנ"ך על ספת הפסיכולוג: אשם, סליחה ותיקון

לְךָ יִשְעִי סְלַח רִשְׁעִי. וְאֶת פִּשְעִי וְאַשְמָתִי זיגמונד פרויד, האתאיסט המוצהר שיצר את הפסיכואנליזה, ראה בדת אשליה המנסה להתמודד באופן ילדותי עם תחושת חוסר הישע הבסיסית של האדם. עם זאת, רעיון האשמה הבסיסית הטבועה באדם באשר הוא אדם משותף ליהדות ולפסיכואנליזה. פרויד הגדיר את טבעו של האדם כ"יצור אשם", אשר נדון לניסיונות מחילה ותיקון במהלך חייו.

אנסה להראות כמה קווי דמיון בין הרעיונות הפנימיים הנוגעים לנושא האשם והסליחה כפי שהם מופיעים בפיוטי הסליחות של הימים הנוראים וכפי שהם באים לידי ביטוי ברעיונות הבסיסיים של הפסיכואנליזה.

וְסַרְתִּי מִדְּרָכֶיךָ וְכִסַּתְנִי כְלִמָּתִי…  וְאָשַׁמְתִּי בְּיַלְדוּתִי  וּבָגַדְתִּי בְּזִקְנָתִי 

וּבָחַלְתִּי בְּתוֹרָתְךָ וּבָחַרְתִּי בְּתוֹרָתִי

אשמתו של האדם הפסיכולוגי דומה באופן מפתיע לאשמתו של האדם היהודי: שניהם חטאו אל מול האב. חטאו באי קבלת סמכותו, חטאו במחשבה על מרידה ובגידה בו ואפילו חטאו בפנטזיה על "הריגתו". אצל פרויד היה זה האב המוליד והמגדל. ביהדות – האב העליון, אלוהים.

יִצְרִי עֲלִילוֹת בְּרֶשַׁע לְהִתְעוֹלֵל,  שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִּלֵּיל. 

לבִּי וְעֵינַי לַחֲטא יֵאוֹתוּ,  וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבּתוּ.

וּשְׁאָר אֵבָרַי לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֶיךָ יִתְלַחֲשׁוּ, כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לא יֶחֱשׁוּ.

רעיון משותף זה מבוסס על תשתית רעיונית רחבה יותר, שאף היא משותפת ליהדות ולפסיכואנליזה: שני כוחות מוּלָדים לו לאדם, הסותרים זה את זה – יצר הטוב מול יצר הרע ביהדות, ארוס (יצר החיים) מול תנטוס (יצר המוות) בפסיכואנליזה. מהות זו מכתיבה לאדם באופן דטרמיניסטי הוויית חיים אמביוולנטית ורצופת מאבקים, שבסיסה בקונפליקט. כאשר הוא נכשל, הוא מוצף ברגשות אשמה וחרדה מפני העונש הצפוי לו.

סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, עוֹנֶה עֲשׁוּקִים,  מִי אֵל כָּמוֹך. פּוֹדֶה וּמַצִּיל,  צוֹעֶה בְּרָב כּחַ.

חוויה קשה זו שולחת את האדם אל תהליך הווידוי, החרטה והחזרה בתשובה ביהדות, ואל הטיפול הנפשי בפסיכואנליזה. בשני המצבים מרגיש האדם רגשות מצוקה קשים, הפוגעים בתפקודו ובמצב רוחו. בשני המצבים הוא מחפש עזרה חיצונית מגורם סמכותי מבין וקשוב.

יָהּ שְׁמַע אֶבְיוֹנֶיךָ, הַמְחַלִּים פָּנֶיךָ. אָבִינוּ לְבָנֶיךָ, אַל תַּעְלֵם אָזְנֶךָ.

לסמכות זו מיוחס בשני המקרים כוח רב, עד כדי תלות מוחלטת ברגעים מסוימים. הקשר הזה מוליד רגשי אהבה עזים המהולים ברגשות של ספקנות ואף כעס על שרירות לבה או התעלמותה.

אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת, בּוֹחֵן לְבָבוֹת, גּוֹלֶה עֲמוּקוֹת… חוֹקֵר כְּלָיוֹת… יוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת

בשני התהליכים, הן בטיפול הפסיכולוגי והן בחזרה בתשובה הדתית, מניח האדם את עצמו בידי תהליך חזק ממנו, אשר יודע לפענח את סודותיו הפנימיים. האמת האובייקטיבית, המוסר והדרך הנתונה ידועים לסמכות החכמה, היודעת.

דָּפְקוּ בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים, לִפְתֹּחַ הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ, קוִים לָאֵל וּבְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ וַיַּעֲקֹד יִצְחָק כְּעָקְדוֹ אַיִל… 

וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל,  עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ, 

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

פיוטי הסליחות שזורים באזכורים לסיפורי האבות, המובאים כמליצי יושר להקלה בדין. בכמה פיוטים מופיע סיפור העקדה, אשר משמש ללא ספק בסיס ספרותי ורוחני לתסביך אדיפוס בפסיכואנליזה: אותו תסביך שבו ראה פרויד את אבן הפינה של ההתפתחות הנפשית. שלב התפתחותי מוקדם זה כולל חוויות עוצמתיות של קנאה ותוקפנות ביחסים (הנפשיים הלא מודעים) בין הבן ובין אביו. תסביך אדיפוס משמש בעיני פרויד כאחד המקורות המרכזיים לתחושת האשם המלווה את האדם בבגרותו.

בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם,  קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים,  שְׁפֹךְ שִׂיחָה דְּרֹשׁ סְלִיחָה, 

מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים,  רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר, בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים

לא רק עניין האָשָם משותף אלא גם דרך ההתגברות עליו, כלומר תהליך התיקון. באורח מרתק, גם ביהדות וגם בפסיכואנליזה הדרך להיפטר מעול האשמה והחטא מחייבת תהליך של "חזרה". ביהדות מדובר בחזרה בתשובה, חזרה אל הקשר הבסיסי עם האל ועשיית תיקון. בפסיכואנליזה, מדובר בחזרה אחורה במעלית הזמן אל חוויות הילדות המוקדמות באמצעות שחזור שלהן בחדר הטיפול , שיאפשר תיקון. בשני המקרים תהליך ההיטהרות מן האשמה מתרחש בעיקר בעזרת שִׂיח, בדרך של דיבור. הווידוי, הבירור, לקיחת האחריות – כל אלה משמשים כלים מרכזיים בתהליך התיקון, גם ביהדות וגם בפסיכואנליזה.

אבנר הכהן הוא פסיכולוג קליני.