ויקטוריה חנה – אורייתא

בכה ר' שמעון וגעה פתח ואמר: אורייתא, אורייתא, נהירודכל עלמין כמה ימין ונחלין ומקורין ומבועין מתפשטי מינך לכל סיטרין. מינך כולא, עלך קיימי עילאין ותתאין. אורייתא, אורייתא, מה איימא לגבך? איילת אהבים אנת יעלת חן גבי עילא ותתא. עילא ותתא, עילא ותתא אורייתא, אורייתא, רחימין דילך, מן יזכה לינקא מינך כדקא יאות. שעשועים דמארך – מן יכיל לגלאה ולמימר- סיתרין וגניזין דילך. אורייתא, אורייתא, אורייתא, אורייתא, אורייתא תרגום מארמית לעברית: בכה ר' שמעון וגעה פתח ואמר: תורה, תורה, אור כל העולמות, כמה ימים ונחלים ומקורות ומבועים מתפשטים ממך לכל הצדדים. ממך הכול, עלייך עומדים עליונים ותחתונים. תורה, תורה, מה אומר לך? איילת אהבים את ויעלת חן למעלה ולמטה. אהובייך- מי יזכה לינוק ממך כראוי. שעשועי ריבונך, מי יכול לגלות ולאמר סתריך וגנזיך?

כילד, תמיד כשחג שמחת תורה התקרב הייתי מתמלא חששות. התרגלתי ללכת לבית הכנסת כדי להתפלל – יש טקס מסודר בסך הכול, החזן שר, האחרים מצטרפים או ממלמלים מכיסאם, ולא נדרשת ממך שום פעילות מאומצת. ופתאום, יום אחד בשנה האנומליה משתוללת: מזיזים את כל ספסלי בית הכנסת הצידה, נחשפות הבלטות מתחת שהופכות פתאום לרחבת ריקודים מאולתרת באמצע בית הכנסת, ולפתע מצופה ממך לרקוד. לרקוד, מול כל הזקנים של בית הכנסת? מה פתאום, פה בכלל מקום לתפילה! והרי לרקוד זה דבר מביך למדי: אתה אף פעם לא בטוח איך אתה נראה, ואם אתה לא בעצם מתנועע באופן מגושם ומגוחך. שפתאום כולם (וכולן, מלמעלה!) יראו אותך נע בצורה מטופשת, מול כולם? בתנ"ך מתואר כיצד דויד פיזז וכרכר אל מול ארון הברית, וכיצד מיכל בת שאול לעגה לו על כך. וכל אחד מאיתנו בשמחת תורה מפחד שאיזו מיכל בת שאול תלעג לו ותערער את ביטחונו העצמי. דויד כמובן ענה לה בלי להתבלבל – אבל דויד גם היה לוחם גדול שכולם העריצו, ואתה רק ילד קטן ומבוהל מגופו שלו. הרי ממתי חונכנו שהדרך לשמוח בתורה היא לרקוד סביבה? בדרך כלל האהבה לתורה מתבטאת בלימודה; שיעבירו איזה שיעור תורה מיוחד, אין לך שום בעיה להשתתף: אבל פתאום לא מבקשים ממך בכלל לפתוח את הספר או להבין מה כתוב בו, אלא פשוט לרקוד סביבו במין טקס מוזר שנראה שונה כל כך ממה שאתה רגיל אליו בבית הכנסת. ולכן אני מעריץ את ויקטוריה חנה. כי כשרואים את ויקטוריה חנה מופיעה, רואים את הילדה שרוקדת את הריקוד המוזר שלה מול כולם, ופשוט לא מעניין אותה מה יגידו עליה ומי יצחק מהדבר המוזר שהיא עושה. היא לא בדיוק זמרת, לעתים מגדירים אותה "אמנית קול" – היא עצמה מעולם לא סמכה את ידיה על ההגדרה הזאת. מה שברור זה שהיא עושה את האמנות שלה ולחלוטין לא מנסה להיכנס לאיזו תבנית מוכרת של עשיית מוזיקה. הנערה מהבית החרדי, שבו אסור לאישה לשיר, פתחה את פיה באופן המיוחד שלה ופתאום מצאה את עצמה מופיעה בכל רחבי העולם, אפילו בהודו בפני הדלאי לאמה, כשבישראל שמה עדיין ידוע רק למעטים. ואז היא פרצה לתודעה בשנת 2015 עם השיר (והקליפ) "אלף בית", שמבוסס כולו על הטקסט המסורתי של תפילת ה"הושענות". פתאום בכל מקום שומעים את "הושע נא" מזדמזם, ואת אותיות הא–ב נהגות בזו אחר זו בהגייה המובחנת שלה. אבל חנה לא מסתפקת בזה: היא עוזבת אפילו את הטקסטים מהסידור, שמוכרים לבאי בתי הכנסת לפחות, ועוברת לטקסטים קבליים יותר ויותר אזוטריים, כשהיא מלחינה, אם אפשר לקרוא לזה כך, קטעים מספרי היסוד של תורת הקבלה – ספר הזוהר וספר היצירה. ספר הזוהר מיוחס לר' שמעון בר יוחאי, שנסגר במערה במשך 13 שנים וחשף את סתרי התורה. הספר כתוב ארמית, וחנה לא מתרגמת את המילים, אלא שרה את הטקסט כפי שהוא, בשפת המקור הלא מובנת; היא רוצה לשמור על המנגינה של המילים, על המצלול שלהם, על הסוד. וזה בדיוק העניין – כשמביאים אל עולם הפופ טקסטים של תורת הקבלה, צריך לשמר את ממד הסוד שבהם, שלא ילך לאיבוד וסתרי תורה יהפכו לאסקופה נדרסת. חנה שומרת על כך דרך שימור הארמית, ודרך ההגשה והאווירה שחושפת טפח ומכסה טפחיים. ניל מנוסי כתב פעם על שיר אחר: "[…] בהקשר זה ניצבת המילה הארמית והפחות מוכרת לתורה, 'אורייתא', כמין מסכת-מגן שבו-זמנית חוצצת ומקרבת… הדבר מזכיר את המסווה ששם משה על פניו ברדתו מהר סיני בעת מתן הלוחות השניים, כדי להסתיר את האור שקרן מפניו פן זה יסנוור ויחשיך את עיני בני ישראל […] המילה 'אורייתא', הגם שהיא בארמית, כוללת בתוכה את המילה העברית אור – היא כמו ממקדת ומבליטה את האור שבתורה, הגנוז בשמה המקורי." ובאמת, הטקסט של "אורייתא" עוסק בהתפעלות מהתורה, כמה היא עמוקה, רחבה ומאירה; אולם מעניין שהוא פותח במילים "בכה ר' שמעון וגעה." הכוונה כמובן לר' שמעון בר יוחאי, כותב ספר הזוהר. גם הוא, שנחשף לסודותיה של התורה באופן הכי אינטימי, לא יכול להתאפק ובוכה אל מול עוצמתה ועושרה האין-סופי. הוא פונה אל התורה, ה"אורייתא", בגוף שני: "ממך הכל, עלייך עומדים עליונים ותחתונים […] שעשועי ריבונך, מי יכול לגלות ולאמר סתריך וגנזיך?" אל מול עוצמתה האמיתית, האין-סופית, של התורה, גם ר' שמעון בר יוחאי הוא כאין. אם התורה היא אין-סופית, אין הבדל בין מי שלמד ממנה קצת למי שיודע ממנה הרבה – כולם שווים בפני האין-סוף שבה. וזו משמעות הטקסט הארמי הזה, שכמו שכותב מנוסי מדבר על אותה "אורייתא" שממלאת את העולם כולו בגדולתה, ולא על ה"תורה" הספציפית שכל אחד מאיתנו הספיק או לא ללמוד, מאהבה או שלא. בשמחת תורה אנחנו מנסים לשמוח בתורה עצמה. לא בחלק מתוכה, לא בפרשה ממנה, לא בסיומה או בהתחלתה. והתורה עצמה היא גדולה מכל שיעור תורה ומכל קריאה בתורה – התורה עצמה, בעומקה האמיתי הממלא את העולם כולו – היא בלתי נגישה כל כך, עד שהרב והתלמיד שווים בה. לכן בשמחת תורה ספר התורה נותר סגור וחתום, ואנחנו רוקדים סביבו ושמחים בעצם קיומו בלי לפתוח ולנסות ללמוד תוכן ספציפי ממנו, שיצמצם אותו. אפשר לדמיין את ספר התורה כמין חתול של שרדינגר – כל עוד התורה סגורה בתוך הנרתיק, העולם כולו יכול להיות כמוס בתוכה, כל סתרי היקום. מרגע שנפתח ונקרא בה פרשה מסוימת, התורה הופכת להיות הקלף הספציפי עם האותיות והמילים שבו. ולכן חנה פשוט מגישה לנו את הטקסט על התורה בארמית, כפי שהוא, במקצב מדבק, ומזמינה אותי לרקוד לצלילי המילים הללו, להקשיב למקצב הפנימי שלהן ולתת לו להזיז את הגוף, בלי לנסות לתרגם ולהבין.