יריד ההבלים

בספר קהלת ניתן למצות את ההתייחסות להצלחות האנושיות במילה אחת: הבל. ובשתיים: הבל הבלים. 36 פעמים נזכרת המילה "הבל" בספר. כביכול, בעל המגילה חושש שמדובר במסר קשה לקליטה. המושג "הבל", המכונה בלעז "ואניטס" (vanitas) זכה לייצוגים רבים באמנות האירופית. ההתמודדות עם מידת הגאווה ועם סופיות החיים קשה לכולם; לא רק לנו, היהודים. היצירה "השגרירים" מציגה את הווניטאס באופן יוצא דופן ומאירה בעקיפין את הכתוב במגילת קהלת, שאליה נתייחס בסוף הכתבה.  

הנס הולביין הבן (1497–1543) היה צייר גרמני שצייר בסגנון הרנסנס הצפוני, שהתאפיין בין השאר בריאליזם חריף, בדיוק בפרטים ובסמליות. הולביין, שעבר לאנגליה והתמחה בציור דיוקנאות בחצרו של הנרי השמיני, מלך אנגליה, נהפך לאמן החשוב ביותר שחי בה באותם ימים. 

בציור המפורסם שלפנינו, המכונה "השגרירים" (1533) ניצבות שתי דמויות מכובדות על רקע וילון ירוק. זהות הדמויות התבררה במרוצת השנים: הדמות משמאל היא של מזמין הציור, ז'אן דה דנטוויל (Jean de Dinteville) בן ה-29 (גילו חרוט על הפגיון שבידו), ששימש שגריר צרפת באנגליה. הדמות הימנית היא של הבישוף של לבור שבצרפת, ג'ורג' דה סלְבְ (Georges de Selve) בן ה-25 (גילו מצוין על שולי הספר שעליו נשען מרפקו). דה סלב הספיק בחייו הקצרים לשמש גם שגריר צרפת ברפובליקה הוונציאנית.

השניים עומדים על רצפת שיש מעוטרת מפוארת. מרצפות אלו קיימות עד היום במנזר וסטמינסטר, המנזר המלכותי שבו מוכתרים ונישאים מלכי אנגליה ומלכותיה ושבו הם גם נקברים לצד גדולי האומה הבריטית זה יותר מ-500 שנה עד עצם היום הזה. 

שני החברים ניצבים משני עברי כוננית המכוסה בשטיח אוריינטלי, כנהוג בארצות השפלה באותם ימים. השטיחים נחשבו אז לחפצי יוקרה שראוי להציגם לראווה, ולא לדרוך עליהם. בזכות התיאור הריאליסטי אפשר לראות שמדובר בשטיח איכותי שיובא מאנטוליה שבאימפריה העות'מאנית. הדוגמאות המרהיבות השזורות בו מעידות לא רק על חיבה למותרות אסתטיות, אלא גם על מערכת הקשרים הפוליטיים והכלכליים שנרקמו בין מלך צרפת פרנסיס הראשון ומלך אנגליה הנרי השמיני ובין הסולטן העות'מאני סולימן המפואר.

השידה החוצצת אך גם מחברת בין שני השגרירים מחולקת לרוחבה לשני מישורים. על המדף העליון מונחים גלובוס של גרמי השמיים וכלי מדידה אסטרונומיים. על המדף התחתון מימין מונחת לאוטה שאחד ממיתריה פקע, ובפינה מציץ חמת חלילים, שאף בו חסר חליל אחד. בחלק הקדמי פתוח לרווחה ספר מזמורים שהלחין מרטין לותר, אבי הרפורמציה הנוצרית.

 ספר התווים והלאוטה מצוירים באקצרה מעוררת השתאות. משמאל – גלובוס מוטל על צידו שעל גביו משורטטת מפת העולם. זו מדגישה את חשיבותה של יבשת אירופה, הצבועה בזהב. לפני הגלובוס מונח ספרון סגור למחצה שבו רשומים חישובים של רווח והפסד הכרוכים במסחר.

מה מסמל מיתר שפקע?

היצירה מנציחה שני חברים צעירים ומצליחים השונים מאוד זה מזה. דנטוויל, הלבוש בבגדי פאר מצועצעים ואוחז פגיון, מוצג כאיש מעשי, בוטח בעצמו ומוחצן. דה סלב עוטה מעיל פרווה צנוע יותר ומניח את אמת ידו על ספר המדגיש את היותו איש רוח מופנם. החפצים המונחים לצידם מעידים על עיסוקיהם, על חוכמתם ועל רוחב השכלתם בתחומי המדע והמוזיקה, וכן על מעמדם הכלכלי האיתן. במובן הגלוי, הציור הוא סמל סטטוס. ואולם היצירה זרועה סימנים המרמזים על הקשיים שעמם התמודדו השניים. הם היו קתולים שחיו באנגליה, שנפרדה אז מהכנסייה הקתולית ובחרה בדת האנגליקנית. השנה שבה נוצר הציור הייתה אחת הסוערות בחייו של הנרי השמיני, הידוע כרוצח סדרתי של נשותיו. כדיפלומט, דנטוויל היה צריך לנווט בתוך עולם פוליטי סבוך ואפל. ההנחה של הלאוטה ליד ספר התווים של לותר מעלה את ההשערה שהמיתר שפקע מבטא את המתח הבין-דתי שנוצר בין הקתולים ובין הפרוטסטנטים בעקבות עליית הדת הפרוטסטנטית.

הגלובוס הנוטה על צידו ליד ספר החשבונות, המבליט דווקא את פעולת החילוק, מעידים על הקשיים שחווה השגריר, איש המעשה, שאולי לא מצליח "לכבוש את העולם", כפי שנראה לכאורה על פי כלי הניווט המפוזרים על המדף העליון. הלאוטה חסרת המיתר וחמת החלילים, שאף בו כאמור חסר חליל אח, מגלים שגם בחיי איש הרוח המנגינה חורקת. 

היצירה לא רק מרמזת על סדקים בעולמם של שני המצליחנים ועל שבריריות החיים, אלא אף מנכיחה את המוות עצמו. על מרצפות השיש הצבעוניות מרחף עצם בלתי-מזוהה, הנראה כגלשן גלים מוזר. הוא מגיח בתנועה אלכסונית אל המפלס התחתון של התמונה ועוכר את שלוות הצופה. זוהי גולגולת מעוותת, והיא שהעניקה ליצירה את פרסומה הרב. הגולגולת מתוארת באופן ריאליסטי ביצירות אירופיות רבות ומסמלת וניטאס, או את הביטוי הלטיני "ממנטו מורי" (Memento Mori)  – "זכור את יום המוות". כאן הגולגולת מצוירת בטכניקה של אנאמורפיזם (אמצעי אמנותי שמציג אשליה באמצעות עיוות של פרספקטיבה ומחייב את הצופה להשתמש במכשירים מסוימים או בנקודת מבט שונה כדי לזהות אלמנט המוסתר ביצירה). אפשר לראותה רק כשהצופה עומד בזווית אל התמונה ומביט בה תוך כדי הטיית הראש. הגולגולת נראית כהשתקפות בראי מעוות, ככתם לא-מובן על הרצפה. יתרה מכך, מזווית המבט שבה היא תיראה מובנת, כל שאר החפצים והדמויות ייראו שגויים. מתברר שהאמן, שתיאר באופן כה ריאליסטי ומדויק את הדמויות ואת החפצים הרבים, בחר להציג את הגולגולת בצורה מעוותת שפוגמת בהרמוניה של היצירה כולה. 

זו אינה החידה היחידה בציור. בפינה השמאלית העליונה מציצה מבין קפלי הווילון צלמית קטנה של ישו, הנדמה כמשקיף רואה ואינו נראה. נראה שהצמד המלומד אינו מודע לדמותו הזעירה של ישו, כמו שאינו מבחין בגולגולת הגדולה המונחת לרגליו.

לפגוש את המוות

אם כך, מהו נושא היצירה? העושר, הכבוד, או שמא ההצלחה המקצועית והרוחנית של שני אנשים צעירים שהגיעו לגדולה? במבט ראשון אנו מתפעלים מהיכולות האמנותיות של הולביין הבן, וכן מהדמויות המרשימות. המבט השני מעורר את האמפתיה שלנו כלפי השגרירים. אנו מבחינים בקשיים שעימם מתמודדים גם אנשים שזכו להצלחה מסחררת בגיל כה צעיר. 

המבט השלישי מפתיע ומזעזע כאחד. הולביין הבן גורם לנו להסיט את מבטנו ולהתבונן בתמונה באופן שונה לגמרי. היצירה מאפשרת לנו, הצופים, לפתוח חרך ולפגוש את האינסופי בתוך הסופי. אך לשם כך עלינו להתאמץ, לשנות את זווית המבט הישירה והנוחה. את הנשגב (במשמעות הנוצרית מסמלת אותו הצלמית) נפגוש אם נרים מבט, נסובב את ראשנו ונתבונן מעבר לפרגוד. 

האם אכן אפשר לפגוש את העולם המטאפיסי? את ההשגחה הא-לוהית? הולביין משאיר את השאלה פתוחה. אומנם, הצופה יכול להבחין בדימוי שלו הנחבא בין קפלי הווילון, אך אם נסיק מסקנות בעקבות התנהגות השגרירים, הרי שבעולם "האמיתי" בני האדם "מפנים עורף" לא-ל שצופה בהם ומשגיח על מעשיהם.  

את "המוות" שמסמנת הגולגולת האנאמורפית נוכל לראות רק כשנתרחק מן התמונה לקצה האולם, נתבונן מן הצד ובמעוקם; וכאשר התמונה המרהיבה, על שלל פרטיה המדויקים, תיראה לנו מטושטשת, אזי הגולגולת – ורק הגולגולת – תתגלה מול עינינו. במילים אחרות, את המוות "המוטל לרגלינו" נפגוש כשרגלינו תינגפנה בו: עד אז הוא יהיה מונח בדרכנו כחפץ בלתי-מזוהה. 

מתברר שהתמונה עוסקת במה שאין רואים, בדבר הסמוי מן העין. המכשירים המצוירים מציגים את מיטב ההישגים האנושיים בחקר העולם שאליהם הגיעו במאה ה-16, אך בה בעת היא מזכירה שיש גבולות לחיים הארציים, לראייה האנושית ולידע האנושי. 

עולם מלשון "נעלם"

מגילת קהלת מתארת בהרחבה את ההישגים החומריים והרוחניים של האדם: "כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהמְּדִינוֹת, עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת" (קהלת ב', ח). וכאמור טוענת שוב ושוב "[…] הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?" (שם, א', ב–ג). האם מחבר מגילת קהלת שולל את הבלי העולם הזה?

נבחן את אחד הפסוקים הקשים להבנה בהשוואה ל"שגרירים" ונציע בעזרתו כמה מפתחות להבנת המסרים הסותרים העולים מן המגילה. אומר קהלת: "אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱ-לֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף" (ג', יא).

הביטוי "גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם" במובן הראשוני "עולם" הוא "היקום". הולביין מציג את העולם הארצי ואת העולם השמימי באמצעות שני הגלובוסים. גם העיגולים המושלמים המצוירים על הרצפה מסמלים את היקום. רש"י בפירושו לפסוק זה כותב: 

"גם את חכמת העולם אשר נתן בלב הבריות לא נתן הכל בלב כל אחד ואחד, אלא זה קצת וזה קצת, כדי שלא ימצא האדם את כל מעשה הקדוש ברוך הוא לדעת אותו, ולא ידע את עת פקודתו ובמה יכשל כדי שיתן לב לשוב."

רש"י מבהיר מדוע החיים אינם מושלמים, מדוע מיתר פוקע וגלובוס מונח על צידו. ההסבר שלו מזכיר גם את החלוקה בין שני השגרירים. האחד הוא איש המעשים והמלחמות שאוחז פגיון בידו; האחר הוא איש הרוח והשירה (ייתכן שהולביין רומז על העדפתו את עולם הרוח, שאותו מייצג ספר המזמורים הפתוח, לעומת עולם המעשה, שאותו מייצגים הפגיון וספר החשבונות הסגור, שממנו מציצים תרגילי חילוק, עולם של מלחמות והפסדים). אילו העולם כולו היה בידינו, לא היינו "נותנים לב לשוב".

עולם הוא גם מלשון "נעלם", נסתר. ממשיך רש"י ומפרש: 

"שידאג ויאמר היום או מחר אמות, ולכך כתוב כאן 'העלם' חסר [ללא וו] לשון העלמה שאם ידע האדם [ש]יום מיתתו קרוב, לא יבנה בית ולא יטע כרם. לכך הוא אומר ש'הכל יפה עשה בעתו' זה שיש עת למיתה – דבר יפה הוא, שסומך האדם לומר שמא עדיין עת מיתתי רחוק ובונה בית ונוטע כרם וזו יפה שנעלם מן הבריות".

בחלק השני מסביר רש"י מדוע דווקא אי-ידיעת המוות מאפשרת את החיים. פירוש זה מזכיר את הנוכחות מלאת החיים של השגרירים בצל המוות שלא נגלה לעיניהם, וגם לצופה הוא אינו מובן. המילה "עולם" יכולה להתפרש כנצח "עד עולם" וכך להדהד את כוונת הולביין בציור הצלמית. 

במגילת קהלת נקהלים יחד קולות מגוונים ורעיונות סותרים. היא נקראת בחג הסוכות, חג האסיף. דווקא בחג זה, כשעם ישראל היה יושב (בשנה ברוכה) תחת גפנו ותחת תאנתו, שבע רצון מעצמו, מכוחו ומעוצם ידו, דווקא אז באה המסורת ומערערת אותנו. במקום לשבת בבית אבן מוצק, יושבים בסוכה רעועה. ואל נחת הרוח השורה על חג האסיף מתלווה קריאה במגילה, המטילה ספק בכל ההישגים החומריים והרוחניים כאחד. היא פורשת לפנינו אפשרויות התבוננות על החיים ועל המוות מזוויות שונות, אופטימיות ופסימיות, פשטניות ומורכבות, ארציות ורוחניות, ומובילה למסקנה שרק האמונה בנצחיות האל ובמוגבלות ההבנה האנושית נותנת פשר לחיי העולם הזה. "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע" (י"ב, יג–יד).

* פרק מתוך הספר "אמנות כפרשנות" על מועדי ישראל שיראה אור בע"ה לקראת שנת תשפ"ב

לעיון נוסף: 

רות רונן, 2010. אמנות ללא נחת, תל אביב: עם עובד. עמ' 89–93.

Lauren Kiroy Ewbank. The carpet and the globe: Holbein’s The Ambassadors reframed. https://smarthistory.org/hans-holbein-the-younger-the-ambassadors/

"השגרירים": שיחה בין ד"ר בת האריס וד"ר סטיבן צוקר: https://did.li/o1OfT