להקשיב לקונכיות שבורות

בַּלַּיְלָה צָרִיךְ לְהַצְמִיד אֶת הָאֹזֶן הֵיטֵב 

אֶל הַבַּיִת

כְּאִלּוּ הָיָה קוֹנְכִיָּה,

לִשְׁמֹעַ אֶת הָרָהִיטִים

מְדַבְּרִים,

חוֹרְקִים,

מִתְאוֹנְנִים –

הַמִּטָּה, הַמְּקָרֵר, אֲרוֹן הַבְּגָדִים, שֻׁלְחַן

הַכְּתִיבָה וְהַכִּסֵּא.

תָּמִיד הֵם אוֹמְרִים אֶת אוֹתָם הַדְּבָרִים, 

עוֹמְדִים בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם, מִתְבַּלִּים.

מִשְׁפָּחָה.

(מתוך: יבשת, טנג'יר, 2020)

כל סוכה היא בית, כל בית הוא קונכייה. קונכייה קטנה בלב הסערה.
בחוץ הטבע גועש, עצים נעים, נשברים, לפעמים גם העיר עולה ופורחת, תמיד בתנועה, אף פעם לא רוגעת – אך בתוך הבית מוזמנת לנו האפשרות לנוח, לאסוף את הקולות ולהאזין. לעמוד על הגדה ולשמוע את הסערה כאי של צלילים, המיה, הדים ודומייה; הרף של הד בלב הדיבור העז. אך מה קורה כשהקונכייה מתחילה לחרוק? מה קורה כשהקונכייה מתחילה להיסדק? ביתו של חתוכה הוא קונכייה שבורה. עם לילה הוא מצמיד את אוזנו אל הבית "כאילו היה קונכייה" ושומע את הרהיטים מדברים, חורקים ומתאוננים; על מה הם מתאוננים? על הזמן. לילה אחר לילה רהיטיו של המשורר ניצבים במקומם, חוזרים על אותן תלונות ונאנקים תחת כובדו המעיק של הזמן – ובלשונו של חתוכה: "מתבלים". הבליה היא התהליך הארוך, השוחק והמכאיב של הזמן. הזמן בביתו של חתוכה שולח את זרועותיו ומפורר את כוחם של המיטה, המקרר, ארון הבגדים, שולחן הכתיבה והכיסא (מה צריך יותר?!), ועל כך הם מתאוננים. מדי לילה בלילה שומע המשורר את חריקת הכאב של הרהיטים, את הרוח הצולפת בין שברי הקונכייה, ואינו עושה דבר. מה הוא יכול לעשות? אולי רק דבר אחד. "קח סיכה וחצה את ים האש," כתבה זלדה ב"כל שושנה היא אי"; וחתוכה אכן לוקח סירה וחוצה – לא להאמין – את ים האש. בסוף השיר הוא הוסיף מלה אחת, מלה אחת שמעבירה אותו, ואת כולנו, מגדה אל גדה; מלה אחת שמעמידה את כל מה שנאמר קודם על הבית, על הרהיטים ועל הזמן, כאל מול מראה עצמית: "משפחה". כך נגמר השיר. מילה אחת, משפחה. זה לא הבית שמתפורר, אלו לא הרהיטים שחורקים – זה אנו שמתבלים. יום אחר יום, כמו דג נורא, אנו שוקעים במצולות הזמן.

במלים אחרות, הסוכה של חתוכה מלמדת אותנו להישיר מבט אל הבית ולהקשיב לקונכיית הזמן, גם אם היא שבורה. היא זו שמצלצלת בכל פעמון, מרעידה את הרהיטים ומבקיעה את סכך הבית, ועלינו להקשיב לה. להקשיב במלוא הכאב והאמת, לילה אחר לילה, שלא להתבלות.

יקיר בן משה הוא עורך ומנחה סדנאות כתיבה, חי ויוצר בתל אביב. פרסם עד כה חמישה ספרי שירה. האחרון שבהם, "הדלתא של חייך", ראה אור בהוצאת מוסד ביאליק. על שירתו זכה בפרס ראש הממשלה.