מאיה בלזיצמן ומורין נהדר – יה שמע אביוניך

יָהּ שְׁמַע אֶבְיוֹנֶיךָ הַמְחַלִּים פָּנֶיךָ

אָבִינוּ לְבָנֶיךָ אַל תַּעְלֵם אָזְנֶךָ

יָהּ עַם מִמַּעֲמַקִּים יִקְרְאוּ מֵרוֹב מְצוּקִים

אַל נָא תְּשִׁיבֵם רֵקִים הַיּוֹם מִלְּפָנֶיךָ

הַוּוֹתָם וַעֲוֹנָם מְחֵה וְרֻבֵּי זְדוֹנָם

וְאִם לֹא תַעֲשֶׂה לְמַעֲנָם עֲשֵׂה צוּרִי לְמַעֲנֶךָ

וּמְחֵה הַיּוֹם חוֹבָם וּרְצֵה כְּמוֹ שַׁי נִיבָם

וּלְךָ תָּכִין לִבָּם וְגַם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ

דִּמְעַת פְּנֵיהֶם תִשְׁעֶה וְתֶאֱסוֹף עֵדֶר תּוֹעֶה

וְתָקִים לְךָ רוֹעֶה וּפְקוֹד בְּטוֹב צֹאנֶךָ

הוֹלְכֵי בְּדֶרֶךְ נְכֹחָה תְּבַשְּׂרֵם הַיּוֹם סְלִיחָה

וּבִתְפִלַּת הַמִּנְחָה הַמְצִיאֵם חִנֶּךָ

אחד הפרדוקסים הידועים של הימים הנוראים בכלל, ושל תפילות הסליחות בפרט, הוא העובדה ששרים הרבה מהפיוטים שבהם – שתוכנם עוסק בתחינה ובווידוי על חטאים – במנגינות שמחות וקליטות וממילא גם בהתלהבות עצומה. אחת מהתשובות הנפוצות לפרדוקס זה היא שאנחנו שמחים: כי אף שחטאנו את כל החטאים הללו, אלוהים עדיין אוהב אותנו ורואה בנו את בניו. זוהי תשובה ברוח הדעה החז"לית שאומרת ש"עיצומו של יום (הכיפורים) מכפר" – דהיינו עצם קיומו של יום הכיפורים מכפר לנו על חטאינו, ואין הסליחה תלויה בעוצמת התפילות או הרגש שלהן. כך, כבר בעת התחינות של ימי אלול, אפשר לשמוח בסליחה העתידית שאנו בטוחים שנקבל בתום יום הכיפורים.

הפיוט שלפנינו מדגים את הפער המדובר בצורה חריפה ביותר: אפילו שמו של הפיוט – "יה! שמע אביוניך", אומר כולו תחינה ושפלות, בעוד הלחן שלו מקפיץ וכיפי במיוחד, ולכן גם פופולרי מאוד. את הפיוט כתב הרופא, המשורר, והפילוסוף ר' יהודה הלוי בספרד של המאה ה-11. ריה"ל התפרסם מאוד הן בפיוטיו עתירי הרגש והתשוקה, והן בתפיסתו הפילוסופית העמוקה את הדת היהודית ומצוותיה, שאותה תיאר בספרו "הכוזרי". 

הפיוט שלפנינו הוא פיוט של תחינה, שאותה מביעים פעלים בצורת הציווי ("יָה שְׁמַע אֶבְיוֹנֶיךָ", "וּמְחֵה הַיּוֹם חוֹבָם", "וּרְצֵּה כְּמוֹ שַׁי נִיבָם"). אולם המעיין בו ישים לב שבשני הבתים האחרונים ריה"ל מתחיל פתאום לשלב בו גם פעלים בלשון עתיד, מה שלא קרה בבתים הקודמים:

"דִּמְעַת פְּנֵיהֶם תִּשְׁעֶה, וְתֶאֱסֹף עֵדֶר תּוֹעֶה,

וְתָקִים לְךָ רוֹעֶה וּפְקֹד בְּטוּב צֹאנְךָ.

הֹלְכֵי בְּדֶרֶךְ נְכוֹחָה תְּבַשְּׂרֵם הַיּוֹם סְלִיחָה,

וּבִתְפִלַּת הַמִּנְחָה – הַמְצִיאֵם חִנֶּךָ:

קשה להאמין שמדובר בחוסר תשומת לב, במקרה של משורר גדול ופילוסוף כר' יהודה הלוי. התחושה שלי היא שגם ריה"ל סבר, כי מובטח שה' יסלח לנו בסוף! נשים לב לשורה האחרונה: הפיוט יועד לשירה במנחה של יום הכיפורים, דהיינו רגע לפני תפילת הנעילה שתחתום את היום הגדול עם סליחתו הסופית של האל על חטאינו. ואולי לכן הפיוט לא רק מתחנן, אלא כבר מתכונן למאורע הסליחה הוודאי המתקרב. הפופולריות של הפיוט הובילה להוצאתו מהקשרו זה, ולשילובו גם ב"סליחות" הרגילות, אולם אף שם הפיוט לא נאמר כבר מראשית תקופת הסליחות בא' אלול, אלא רק אחרי ראש השנה. נראה כי מדובר בפיוט שהוא "נשק יום הדין", שלב ב', כזה שפניו כבר לסליחה הסופית שתינתן בסיום תפילת הנעילה.

הביצוע הסוחף שלפנינו לקוח מתוך "קבלות השבת" של בית אבי חי, פורמט ייחודי המשלב בין הופעה מקצועית לאירוע של טקס משותף (כעין "טיש"). כל הנוכחים יושבים במעגלים סביב שולחן עם מפה לבנה וכוסות יין, כשבמעגל הפנימי ביותר יושבים הזמרים, המנחים והנגנים המקצועיים. אומנם רק הם מוגברים, אך לקהל כולו מחולקים שירונים, והוא שר בחדווה יחד איתם את כל המילים. הזמרת המובילה בביצוע הזה היא מורין נהדר, שעיסוקה העיקרי במוזיקה פרסית; כאן היא שרה לחן ספרדי-ירושלמי. המסורת הספרדית-ירושלמית היא המסורת המרכזית במזרח, והיא מושתתת על מערכת הסולמות המוזיקליים הערביים (=המקאמים). אולם היסטורית, המוזיקה הפרסית היא אם המוזיקות במזרח, והיא זו שהולידה את המוזיקה הערבית. רוב רובם של המקאמים הללו הם גלגולים של סולמות פרסיים, ולראיה – שמות המקאמים הם רצף הברות חסר משמעות בערבית, שהיא כמעט תמיד מין הגייה מסוערבת של שם פרסי עתיק.

הלחן של הפיוט שלנו הוא אומנם שמח, אך בכל זאת זוהר בו גם דוק של עצב ותחינה. זהו סוד קסמו של הסולם הייחודי שבו נכתב – מקאם נאווה. כאמור, המסורת הספרדית-ירושלמית מבוססת על המקאמים הערביים שמוכרים לכל מוזיקאי ערבי בעל השכלה. מעל מילותיו של כל פיוט בספר רשום גם שם המקאם, כך שתיאורטית זמר ערבי-מוסלמי שייכנס לבית הכנסת יוכל להשתלב בשירה בלי קושי. אולם מקאם אחד בלבד יבלבל את אותו זמר מקצועי, וזה מקאם נאווה שלפנינו, שהוא נשכח ואזוטרי במוזיקה הערבית הקלאסית וכמעט שלא נוכח בה. לעומתה, בבתי הכנסת מקאם נאווה, בעל הגוון החמוץ-מתוק, נפוץ מאוד ואופייני. נראה שבתי הכנסת הספרדיים-ירושלמיים משמרים פה רובד עתיק מאוד של המוזיקה הערבית, שאבד זה מכבר מחוצה להם. נשים לב גם לכך שאת שמו לא כותבים כמו בהגייה הערבית, "נווא", אלא כמו בהגייה הפרסית, העתיקה יותר – "נאווה". אולי הנפש היהודית נמשכה לגוון הייחודי הזה ולא רצתה לוותר עליו, ואולי הסיבה היא פשוט ששמו מוזכר בתפילת ערבית של שבת – בפסוק המקראי "לביתך נאווה קודש" – ועל כן נוצרה המסורת לקבל את השבת דווקא במקאם זה, שנשמר אצלם כך.

אם כן, בביצוע שלפנינו שרה מורין את הלחן הספרדי-ירושלמי באותו מקאם יהודי של בתי הכנסת, שהוא ביסודו שימור של המקור הפרסי. אולם הלחן הזה הפך כאמור לפופולרי בקרב כלל יהודי המזרח, וכך נוצרו לו אינסוף וריאציות ברחבי העולם היהודי הספרדי, שכמובן אינן משמרות בהכרח את כל תכונותיו המקוריות של הלחן והסולם. להשלמת התמונה, כדאי לצפות בגרסה שנוצרה בקרב יהודי לוב, שלוקחת את אותו לחן בסיסי, לכיוון נוגה ומתחנן דווקא.

קישור לגרסת יהודי לוב