שולי רנד ואוי דוויז'ן – הושענא רבה

אף פעם לא ציינתי את יום הושענא רבא, ולמען האמת אף פעם לא הצלחתי להבין אותו עד הסוף. כבר עברנו חודש שלם של רחמים וסליחות בחודש אלול, ולאחר מכן הגיע יום הדין. התאמצנו, התפללנו, ביקשנו ותקענו בשופר, ואז הגיעו עוד עשרה ימים של תשובה ותפילה, עד ליום הכיפורים. ביום הכיפורים קרענו שערי שמיים וייחלנו לפתיחתם, עד שהגענו בסופו אל תפילת הנעילה ובזאת אמרנו שננעל השער. אבל איכשהו, שבוע וחצי לאחר מכן, מגיע היום האחרון של סוכות ושוב צועקים, שוב ניגוני ימים נוראים, שוב מתחננים רגע לפני סגירת השער. האם השער הזה לעולם לא באמת נסגר? האם תמיד נרגיש "ברגע האחרון לפני נעילת השער", בהזדמנות האחרונה והסופית לתקן, שוב ושוב ושוב? מנהגי הושענא רבא גם הם משונים בעיניי – מין שילוב מוזר בין מנהגי חג הסוכות למנהגי הימים הנוראים; אצל האשכנזים ממש משלבים חלקים מתפילות הימים הנוראים בתוך תפילות יום הושענא רבא. גולת הכותרת היא כמובן תפילות ה"הושענות", שבהם ניסוחים משונים וקצרים החותמים בבקשה "הושע נא!" שוב ושוב. גם הסרטון שלפנינו מתחיל בזעקת אותם פיוטי "הושענא", בניגון המסורתי המתחנן. אבל כאן המתחזן הוא שולי רנד, זמר פולק-רוק שסגנון ההגשה שלו רגיש, אך בה בעת גם מחוספס. את רנד מלווה "אוי דיוויז'ן", להקת כליזמר מזרח אירופי, שעוטפת באווירה מוזיקלית של יבבה ותחינה יחד עם קריצה של כוס וודקה ביד ובדיחה ממזרית ביידיש. יש תחינה באוויר אך כולם יודעים שיש איזה טוויסט בדרך. ואכן, הכינור המייבב מתחלף במהרה במקצב סדיר באקורדיון ושלושה אקורדים מוכרים, ואנו מחליקים אל השיר "טוק טוק טוק על דלתי מרום", תרגומו הנפלא של מאיר אריאל ל"Knockin' on Heaven's door"- של בוב דילן. גם השיר של דילן הוא שיר תחינה של חייל פצוע, שברגעי גסיסתו מבקש שייפתחו לו שערי מרום; ובכל זאת ההגשה הפולקלורית של דילן, שאותה שומרים גם מאיר אריאל וגם שולי רנד, לא מייצרת אווירת הספד או אבל, אלא משהו ציני ועוקצני יותר, מודע-לעצמו, שמסוגל לבקש על נפשו גם באקורדים מז'וריים. שולי רנד הוא זמר ישראלי מאוד. הוא אחד האמנים הראשונים שחזרו בתשובה אך לא נטשו את עולם הבמה החילוני, אלא הכניסו אליו תכנים מקוריים בעלי גוון דתי. החיבור שלו לעולמו הקודם, במקום הנטישה שהייתה מקובלת בעבר, מתבטא גם בכך שהוא ממשיך לשיר את שיריו של חברו משכבר הימים, מאיר אריאל, אבל במקרה שלנו – בהקשר שהוא כמו-דתי, עטוף בפיוטים מהתפילה לפניו ואחריו. בתום השיר הוא יחבר אליו את הציטוט מתפילת הנעילה של יום כיפור – "פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה יום" – שכמו מבהיר למפרע את הבחירה לשיר את השיר החילוני בהקשר תפילתי, ומעניק לו את הפשר בהקשר של הושענא רבא. יש בכך משום המשך לפעולת התרגום שמאיר אריאל עצמו עשה לשיר של דילן, שבו הוא הופך למשל את ה-badge מהשיר המקורי ל"כוכב רב-הסמל" הצה"לי וכן הלאה; דילן כותב שיר פולקלור אמריקני, מאיר אריאל הופך אותו לישראלי, ורנד מגייר אותו על ידי נתינתו בהקשר וביצועו עם להקת כליזמר. ההושענות הן פיוטים פשוטים, החוזרים על עצמם: לפני ואחרי כל משפט קצר חוזרים על המילים "הושע נא", כמו במנטרה. הפזמון של "Knocking on heaven's door" גם הוא כזה: הוא פשוט חזרה אין-סופית על שם השיר. אבל בהופעות דילן מוסיף לפעמים עוד משפט בסוף הפזמון: "Like so many times before". האם אנחנו דופקים שוב ושוב על דלתי מרום? אותו פצוע שדופק על דלתי שמיים, האם הוא מכיר את הפעולה הזאת כבר מימי חייו? ואולי זה דילן עצמו, שבהופעותיו נזכר כיצד שר את שיר התפילה הזה כבר מאות פעמים, אבל הוא עדיין ממשיך לדפוק על דלתי מרום בתקווה שייפתחו? תהיה התשובה אשר תהיה, מאיר אריאל בתרגומו העדיף גם הוא את גרסת ההופעה ותרגם, "טוק טוק טוק על דלתי מרום, כמו שעשית עד היום", וכך שר כאן גם רנד. המחזוריות של השיר היא גם המחזוריות שלנו, הדופקים שוב ושוב על דלתי מרום – בחודש אלול, בראש השנה, ביום כיפור, ואפילו בהושענא רבא; ויודעים כמובן שגם בשנה הבאה נדפוק ונתחנן כאילו ממש עכשיו הוא הרגע הגורלי האחרון. החיבור שאנחנו שומעים בין פולק-רוק לכליזמר הוא טבעי, כמעט מיידי. בשני המקרים מדובר על סגנון מוזיקה עממי, כזה שיש בו תחינה המגיעה עם קריצה וקורטוב ציניות, מוזיקה קצבית אך רגשנית. בסוף, העמידה מול שערי שמיים היא מאיימת וקשה, האנושיות נתונה באיום אל מול האל והמוות וצריך להיזכר בה. הבקשה שייפתח שער היא אנושית ובסיסית: מכאן מגיעים השיר של דילן, התרגום של אריאל, והשירה של רנד. וזו בדיוק הסיבה שהושענא רבא קיים: העמידה המאיימת מול שערי שמיים וחוסר הידיעה אם נפתחו או נסגרו דוחפים אותנו לנסות שוב ושוב, גם אחרי ראש השנה ואפילו יום כיפור, ולעמוד שוב מול שערי שמיים, רק עוד פעם אחת.