לשכוח הכל, ללמוד הכל. מבראשית

אִם אָבוֹא לֵישֵׁב תִּינֹקֶת

בְּחֵיקְכֶם

רַבִּי מֵאִיר יַלְבִּישׁ אוֹתִי לַגָּן

כֻּתֹּנֶת נְקִיָּה

רַבִּי עֲקִיבָא יְסָרְקֵנִי

(מתוך נחושת ונהר, הקיבוץ המאוחד 2013)

כיצד אנחנו נכנסות לשמחת תורה? שירה של נעמה שקד מציע לנו עמדה חתרנית, המלאה במתיקות התורה ומודעת לטעמה ולשכרו המתוק – והמריר – של לימוד התורה. השיר הוא כביכול פשוט, חמש שורות קצרות, אך אני אבקש לטעון כי הוא תופס עולם, את עולם התורה במלואו. 

"אִם אָבוֹא" בקשת רשות היא. מה יהיה אם אבוא, האם אני יכולה לבוא, מעין בקשה, מובלעת, מוסווית ועדינה מן הדק, לבוא בקהל לומדי תורה. אך לא לבוא כתלמידה בוגרת, אלא כמו רבי עקיבא ממש שלמד עם תינוקות של בית רבן. המשוררת תבוא לֵישֵׁב (כלומר, להתיישב) – בחיקכם – והפסיחה כאן מדגישה את עוצמת רוך החיבוק. הבקשה היא להיות כתינוקת על ברכי חכמים, שומעת לא שומעת, גרסא דינקותא ממש של לימודי תורה. ומה יכלול המפגש הזה עם עולם לומדי התורה?

העמדה המתיילדת, התמה, הקודמת לשלב החביון, כשאין צורך להסביר את העובדה שרבי מאיר ילביש אותי לגן בכותנת נקייה. חז"ל בבראשית רבה מספרים לנו שבתורתו של רבי מאיר, שהיה סופר סת"ם, נמצאו שני שינויי ניסוח לעומת שאר ספרי התורה. "וירא אלוהים את אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא) – "והנה טוב מות". אמר רבי שמואל בר נחמן, "רכוב הייתי על כתפו של זקני ועולה מעירו לכפר חנן דרך בית שאן, ושמעתי את ר' שמעון בן אלעזר יושב ודורש בשם רבי מאיר, הנה טוב מאד הנה טוב מות" (בראשית רבה וילנא, ט, ה).

"ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם" (בראשית ג, כא). בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב: "כותנות אור". ומהן אותן כותנות אור? "אלו בגדי אדם הראשון שדומין לפנס, רחבים מלמטן וצרים מלמעלן." יצחק רבייה אמר: "חלקים כציפורן ונאים כמרגלית. אמר ר' יוחנן: ככלי פשתן הדקים הבאין מבית שאן" (בראשית רבה תיאודור-אלבק, כ, כא).

בדרשות ר"י אבן שועיב (פרשת כי תשא ד"ה ובמדרש) מתרצים את החילוף שבין כותנות עור לכותנות אור והחילוף שבין "טוב מאוד" ל"טוב מות" כטעויותיו של סופר השקוע במחשבות ובדרשות, המהרהר לא רק בעולם הממשי, של כתב היד, אלא גם בעולם שיכול להיות, עולם שבו כותנות עור הן כותנות מלאות באור, עולם שבו בטלה הדיכוטומיה שבין חיים כ"טוב" ומוות כ"רע". וכך תורתו של ר' מאיר מעלה בעצם מערכת קיומית שונה ואפשרית, כזו הרואה במותו של רבי עקיבא שתכף נדון בו, חלק מלימוד התורה שלו. 

וכך רבי מאיר אינו סתם מלביש כתונת נקייה, אלא למעשה פועל כמלאך בין העולמות ואוחז בעמדה תיאולוגית הכורכת בין החיים לבין המוות. ומי היה המורה הגדול של ר' מאיר? רבי עקיבא. 

"רבי עקיבא יסרקני" – רבי עקיבא שסירק את שיערה של רחל. רבי עקיבא שהחל ללמוד תורה בגיל ארבעים, כמבוגר, והפך להיות גדול התנאים והמודל לחיקוי של חז"ל, שידע ש"ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. רבי עקיבא שבשרו סורק במסרק ברזל, ר' עקיבא שיודע שזו תורה וזו שכרה, שאין ללמוד תורה בעבוד דבר אחר מלבד העונג והנצח שבהחזקת הלימוד עצמו ברגע הלימוד, כי אין כל שכר טוב מובטח ללומדי התורה. רבי עקיבא בנוראות המוות שלו מבטל את האפשרות הסיבתית בין לימוד תורה לשכר בעולם הזה, ומציע להיאחז ברגע, ביחסים בין בני האדם. 

את כל אלה כורכת יחדיו המשוררת, שהיא עצמה תלמידת חכמים שישבה על ברכי תלמידי חכמים, והיא מבקשת לשוב ולאחוז בתורה המציעה קיום אחר. קיום הקושר בין תלמיד לרבו, קיום של כותנות אור, קיום של מוות שהוא טוב, קיום של לימוד תורה של העכשיו בלא ניהול חשבונות עתיד לגבי שכרה. וכך העמדה המתיילדת, המבקשת רשות, "אִם אָבוֹא לֵישֵׁב תִּינֹקֶת", נקראת בקריאה שנייה כעמדה מפוכחת, המבקשת לשכוח כל שידעה על רבי עקיבא, על ר' מאיר וברוריה התנאית, ולחזור שוב על הכול. בתמימות של תינוקת שזו הפעם הראשונה שבה היא פותחת דף גמרא, עמוד מהסידור או את ספר בראשית, ללמוד הכל מההתחלה, מבראשית. 

שלומית נעים נאור היא אשת חינוך ומשוררת. בעלת תואר שני בכתיבה יוצרת, בוגרת בית הספר מנדל למנהיגות חינוכית ותלמידה לתואר מתקדם בבצלאל. ספרה הראשון "אין לדבר סוף" זכה בכמה פרסים. ספרה השני, "הדברים שאנחנו לא מדברות עליהם", יצא לאור בתשרי תשפ"א.