אתה מה שאתה אוכל: מה עושים הסימנים?

עם אכילת תפוח בדבש, המלווה בברכה "שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה כדבש", תגיח לעולם ברוב בתי ישראל שנת תשע"א. בחלק מהבתים יוסיפו לכך גם אכילה של גרגירי רימון, שבצדה הברכה "שירבו זכויותינו כרימון". יש שיצרפו אכילת ראש של דג או ראש של כבש ויברכו: "שנהיה לראש ולא לזנב".

יש עדות ומשפחות שבהן "סעודת הברכות" נהפכה כמעט לארוחה בפני עצמה: מאכלים רבים, בעיקר פירות וירקות, מוגשים לשולחן, וכל מאכל זוכה לברכתו "ההלכתית" ולברכה המיוחדת הנאמרת עליו לכבוד החג. לפני שנתבונן על מקורותיה של סעודת הברכות, אני רוצה להקדיש כמה מחשבות לשאלת משמעותה. 

לאכול אהבה

"אתה מה שאתה אוכל", נאמר. אני חושבת שרוב האנשים מאמינים בסיסמה זו, ועם זאת, הפרשנויות שניתנות לה שונות. הרציונלים שבינינו מדגישים את הקשר בין איכות המזון ומרכיביו לבריאותו של האוכל, והרומנטיקנים נזכרים בסרטים "החגיגה של בבט", "כמו מים לשוקולד", ובעוד רבים אחרים, ומדמיינים את האפשרות להאכיל ולאכול אהבה, קנאה, כאב, דמעות וחמלה. חוקרי תרבות מדברים על עיצוב הקהילה ושימורה; אנשי הלכה משוחחים על הוכחה לנאמנות לאל; ויש שמוסיפים פירושים המתייחסים לשמירה על קדושת הגוף.

מה אנחנו מבקשים לומר כשאנחנו אוכלים ראש של חיה ומאחלים לעצמנו "שנהיה לראש ולא לזנב"? אפשרות אחת היא שמדובר באיחול גרידא: זהו מעשה סמלי, ולאוכל אין כל ציפייה ממשית להתרחשות שתקרה בעקבות האכילה. אפשרות שנייה היא להניח שהאוכל והברכה קשורים זה לזה בקשר הדוק, בקשר של מהות (כיוון שהברכה הפכה את האוכל למבורך או הביאה לידי ביטוי את הברכה שטמונה באוכל). לפי ההסבר השני, בשילוב בין אמירת הברכה לאכילה עצמה אנו מפנימים לתוך גופנו את הברכות; כל ביס מהמזון המבורך הופך אותנו לאנשים מבורכים יותר. לברך, לייחל, לרצות, לשאוף – כל אלה טובים ויפים – אבל נדמה לי שרק חוויית האכילה יכולה להציע עוצמה של הפנמת משאלה והפיכתה לחלק בלת- נפרד מהמברך – אתה מה שאתה אוכל.

משחקי לשון

התייחסות ראשונית למסורת סעודת הברכות ניתן למצוא בדבריו של אחד מגדולי חכמי התלמוד הבבלי: "אמר אביי:  כיוון שאתה אומר: 'סימן הוא דבר [ממשי] יהא אדם רגיל לראות בראש השנה קרא [דלעת] ורוביא, כרתי וסלק ותמרים'" (תלמוד בבלי, מסכת הוריות י"ב, א' / כריתות ו', א').

הסוגיה שבה מובאים דבריו של אביי (בשתי המקבילות) עוסקת ברשימה של דברים שאם אדם רואה אותם, הם בבחינת סימן להצלחה או לכישלון (סימנים להצלחה בעסקים, לחזרה בשלום ממסע ועוד). בהמשך לסימנים הקודמים, מציע אביי גם את הסימנים של ראש השנה. שימו לב שאביי טוען שההצלחה תבוא אם נסתכל על הירקות והפירות הללו, ולא אם נאכל אותם. רש"י מסביר שהסיבה להתבוננות המיטיבה במאכלים אלה היא "שיש בהם שצומחים מהר ויש שהם מתוקים".

הקשר בין משחקי הלשון עם שמות המאכלים ומשחק הלשון עם המאכל עצמו נמצא במקורות רבים מאוחרים יותר. אביא כאן את תיאור המנהג מתוך הטור (רבי יעקב בן הרא"ש, גרמניה-ספרד, המאה ה-14; אורח חיים, סימן תקפ"ג): "פירש רש"י תלתן רוביא 'ירבו זכיותינו', כרתי 'ייכרתו שונאי ה", סלקי 'יסתלקו אויבינו', תמרי 'ייתמו שונאינו' קרי –  מפני שממהר להיות גדל.

"ומזה רבו המנהגים כל מקום ומקום לפי מנהגו כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחילת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר: 'תתחדש עלינו שנה מתוקה' ובפרובינצ"א נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש ואוכלין ראש כבש והריאה לומר: 'נהיה לראש ולא לזנב', והריאה לפי שהיא קלה".

אם כן, מצאנו שלושה סוגים של סימנים במאכלים: מאכלים שמזכירים בטעם או במראה חוויה מבורכת (מתיקות, צמיחה מהירה, פריון וכד'); מאכלים שהצליל של שמם מזכיר ברכה: רוביא – ירבו; ואף מאכלים שצליל שמם מזכיר קללה, ודרכם אנו מקללים את אויבינו: כרתי – ייכרתו.

פרדוקס לקינוח

בראש השנה אנו לא אוכלים רק ברכות, אלא גם קללות. אנו מקללים את אויבינו (או את אויבי ה') בעזרת דמיון צלילי בין שם המאכל (בכל שפה שהיא) למילת הקללה, ואז אוכלים את המאכל שמסמל או אף נושא את הקללה עצמה. למה לנו לאכול אוכל מקולל?

אין לי כמובן תשובה לשאלה על הבחירה לאכול אוכל מקולל. המחשבה היחידה שיש לי קושרת בין "סעודת הקללות" למנהגי פורים: אכילת אוזן המן (ולצורך הדיון, אין זה חשוב כיצד התגלגלה האמונה שמדובר באוזנו של המן); כתיבת השם "עמלק" על סוליית הנעל וההרעשה ברעשן בקריאת המגילה. מנהגי הקללות של פורים מזכירים לי תמיד את השיר "במדינת הגמדים", את גבורתם של החלשים. מנהגים אלה מאפשרים לנו להציץ אל עולמם של אבותינו, שהרגישו חלשים בקרב האומות שבהן הם חיו ורצו יום אחד לשחק ב"נדמה לי". האם למסורת זו של משחקי "נדמה לי" אפשר לצרף גם את מאכלי הקללה של ראש השנה?

הפרדוקס הוא שאדם תמיד נהיה דומה לאויביו (או שהוא בוחר את אויביו כיוון שהם מזכירים לו חלקים לא-נעימים בעצמו). מאכלי הקללות ממחישים היטב חוויה זו: אנו אוכלים גזר ומקללים "שייגזרו שונאינו", ואז אוכלים אותו. ואז? הרוע נכנס לקרבנו – אנחנו מה שאנחנו אוכלים. אנחנו מי שאנחנו שונאים.

פרדוקס שני, ועצוב, הוא שסעודת הקללות ממשיכה להתקיים גם כשאנו חיים הרחק מ"מדינת הגמדים". היום איננו זקוקים לסעודת הקללות, ומבחינה חינוכית, היא אפילו יכולה להזיק. אז שירבו ברכותינו כרימון, שייתמו הקללות מהארץ וניוותר עם מתיקות התמר.

שנה טובה!

ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת תלמוד ותרבות ומחברת הספר "אוכלים לדעת: תפקידן התרבותי של הסעודות בספרות חז"ל"