עניין של השלכה

קבוצה של אנשים יושבת במעגל. כל אחד מהם כותב משהו על פתק, והפתקים כולם נאספים לתוך קונכייה. יעל כהן, מתקשרת ומרכזת הקבוצה, שורפת את הפתקים, ומהר מאוד הם נהיים לאפר. לאחר מכן נעמדים כולם, וכל אחד בתורו מספר לקבוצה מה הוא בוחר להשליך מעליו השנה. בהמשך שורפת כהן עלי מרווה, מעבירה מעל ראשי המשתתפים ומנקה את ההילה שלהם. לאחר מכן מתבצע הטקס בשנית, אך הפעם, כל אחד בוחר מה הוא מאחל לעצמו השנה.

את הטקס הזה מכנה יעל כהן בשם "תשליך", והוא רק דוגמה אחת לשלל צורות אלטרנטיביות של מנהג התשליך שניתן למצוא בשנים האחרונות בחוגים ניו-איג'יים. ראש השנה משופע מנהגים ומסורות, אך דווקא התשליך מצליח לשבות את לבם של רבים ולהופיע מחדש במגוון צורות ואופנים. באופן מסורתי, מנהג התשליך, שמתקיים בדרך כלל בצהרי היום הראשון של ראש השנה, נעשה ליד מקור מים; המאמין משליך אל המים, באקט סימבולי, את חטאיו מן השנה שחלפה; המים סוחפים את החטאים מן האדם, וכך הוא מתנקה. בגרסה הניו-אייג'ית של התשליך החטאים כלפי האל מומרים בחטאים כלפי העצמי.

אורית אופיר-אלדר, פסיכותרפיסטית ומנחת סדנאות מדיטציה ודמיון מודרך, יצרה תשליך מקורי שנשען על המוטיבים של ההשלכה והמים, אך בכיוון קצת אחר. לפני החגים נוהגת אופיר-אלדר לקיים מדיטציות שקשורות לחג, ולקראת ראש השנה, בחרה לגשת אל התשליך. "המדיטציה בראש השנה היא הזדמנות להסתכל על השנה שחלפה", היא אומרת, "על מה שעשינו עד היום ועל מה שעוד נעשה, ולהחליט אילו דברים טובים אנו אוספים מהשנה החולפת, ומה אנו בוחרים להשליך. כל אחד כותב על פתק מה הוא רוצה לשחרר ולהשליך מעליו, שמים את כל הפתקים בקערה ומשליכים למים. לאחר מכן כל אחד חושב מה הוא היה רוצה לזרוע בחייו בשנה הבאה, ואנו לוקחים זרעים וזורקים אותם מהר גבוה אל העמק, ואז הם נהיים לפרחים – של אהבה, זוגיות ופרנסה. זה חזק מאוד".

למה דווקא התשליך משך אותך?

"מכיוון שהוא מספק את האפשרות להשליך דברים, להיפטר מהם ולהתקדם למקום חדש; קצת כמו להשיל מעליך בגד ישן שאתה כבר לא רוצה ללבוש, וללבוש בגד חדש. המים לוקחים את האנרגיה הזאת וממיסים אותה, וזה שוקע בתוך הים ומתמוסס. האנרגיה של המים היא אנרגיה מרפאת – כשיש לך פצעים, המלח שורף אותם אמנם, אבל הוא גם מרפא. לכן זה כל כך עוצמתי".

ד"ר רחל ורצברגר טוענת כי טקס התשליך הניו-אייג'י מדגים בצורה מובהקת את המפגש בין תרבות יהודית לתרבות העידן החדש. "התשליך הניו-אייג'י משקף את האתגר שניצב בפני אנשים שמעוניינים להמשיך לקיים את המסורת היהודית ברמת הקפדה זו או אחרת, אך גם להפוך אותה לרלוונטית ולבעלת משמעות. אני לא רוצה לקיים את התשליך רק כי כתוב שצריך לקיים אותו, אלא כי יש לו משמעות לחיים שלי. כך, האדם נוטל מתוך הטקס המקורי מוטיב מרכזי, כמו השלכת החטאים, ומזהה מהו חטא בחיים האישיים שלו: ממה הוא רוצה להיפטר. קבוצות של ניו-אייג' ויהדות טוענות את מושג החטא בתכנים חדשים – אין כאן חטא דתי כלפי אלוהים, אלא נוצר תהליך של פסיכולוגיזציה: החטא הוא משהו שאני חוטא לעצמי, משהו שאני רוצה להפסיק אותו ולהתחיל מחדש".

אבל מניין מגיע הרצון לחזור אל התרבות היהודית ולנסות לפרש אותה לאור תרבות הניו-אייג'? מדוע לא לדבוק בפרקטיקות של העידן החדש מבלי למצוא להן עוגן יהודי?

"משום שאנשים שחיים כאן מרגישים יהודים, גם בעל כורחם: מי שגדל בארץ גדל עם זהות יהודית מובהקת, כבר בגן ובבית הספר. אתה חי כיהודי ואתה יכול לעשות טקסים ניאו-שאמאניים, אבל זה לא סותר את העובדה שתעשה גם דברים יהודיים, משום שאותם טקסי טיהור או ריפוי נמצאים גם ביהדות. האתגר הוא לא איך אפשר לחיות עם שתי הזהויות הללו, אלא איך אפשר למצוא טקס יהודי ולטעון אותו במשמעות רוחנית ניו-אייג'ית. במובן הזה, קבוצות הניו-אייג' ממשיכות יסוד חשוב ומרכזי במסורת היהודית: יסוד הפרשנות. הרבה מהקבוצות שחקרתי הן קבוצות ניאו-חסידיות שפונות אל החסידות כהשראה למהלך של פרשנות, אך זה נכון ליהדות בכלל. היהדות בנויה משכבות-שכבות, שכבה נבנית על שכבה, נשענת על העבר ומייצרת משהו חדש. החסידות לקחה את זה למקום סובייקטיבי, ועל זה בנויה רוחניות הניו-אייג'". 

הטקס של יעל כהן משלב, לדבריה, בין התשליך המסורתי לבין מהויות אנרגטיות רוחניות השואבות השראה מן השאמאניזם. בדומה לטקס של אופיר-אלדר, המשתתפים בטקס של כהן רושמים על דף את מה שהם רוצים לשחרר מחייהם, אך בתשליך של כהן אין מים. "אני מעדיפה לשרוף את הפתקים", היא אומרת, "לשריפה יש כוח של היעלמות – אפשר לראות איך הכול הופך לאפר. יש גם כוח סינרגטי חזק שמעצים את כולם, כאשר עומדים במעגל וכל אחד מכריז את מה הוא משליך. אחר כך אנחנו נכנסים פנימה, וכל אחד כותב על פתק מה הוא מאחל לעצמו ומה הוא מכניס לחייו בשנה הקרובה. זה אחד תמורת אחד: אתה מוציא משהו, ובתמורה מכניס משהו אחר". 

אם כן, מדוע את בוחרת לקרוא לטקס 'תשליך'?

"המהות היא אותה מהות. אני לא ממציאה משהו חדש, וזה אותו אפקט, בין שאתה זורק למים ובין שאתה שורף. אפשר באותה המידה לעשות את זה באמצעות דמיון מודרך, אבל אנחנו אנשים חומריים שחיים בגוף פיזי, ואנחנו צריכים דברים פיזיים שיעזרו לנו. התפיסה שלי היא שאם ידע מסוים הוא אמת, הוא קיים בכל המקומות, רק השם שלו משתנה. בדתות מסוימות זה ייקרא 'אחיזה קדמית', ברייקי זה ייקרא 'ריפוי רגשי', וביהדות זה ייקרא 'תשליך'. השמות הם שונים, אבל אין הבדל במהות". 

ניו-אייג' באומן

גם בחוגים דתיים-אורתודוקסיים מובהקים, כמו בראש השנה באומן שבאוקראינה, נהיה התשליך לפרקטיקה מעניינת של היטהרות, ששואבת השראה מן התשליך המקורי אך מוסיפה עליו ומרחיבה אותו. "התשליך באומן נעשה ברוב עם", כותב חוקר חסידות ברסלב פרופ' צבי מרק בספרו "התגלות ותיקון", "סמוך מאוד ל'קלויז החדש', שבו מתקיים המניין המרכזי, ישנו אגם לא גדול. סביב אגם זה מתקיים התשליך. המראה מרהיב: קבוצות שונות יורדות לאגם בשירה ובריקוד, ולעתים הן מרוכזות סביב רב זה או אחר. אלפי הבאים מקיפים את האגם סביב סביב. אנשים לבושים בבגדי חג, מי בשטריימל ומי בכיפת צמר ברסלבית, מי בקיטל ומי בחולצה לבנה ארוכה בסגנון הודי… קבוצה של בחורים, שניכר בלבושם ובתספורתם שאינם חסידים, עומדת בצד האגם. על כתפי אחד מהם יושב נער המחזיק משהו בידו. הם מתקרבים לאגם, והנער משליך את מה שבידו למים. כאשר הוא עושה זאת, הוא מתחיל לצעוק".

בהמשך מגלה מרק מה פשר הטקס הזה: אותו בחור על הכתפיים החזיק ערימה של עגילים שענדו חבריו המקיפים אותו וזרק אותם למים באקט של חזרה בתשובה. המחזה שמרק מתאר אינו יוצא דופן באומן: חוזרים בתשובה ומתחזקים שנוסעים בראש השנה לקברו של ר' נחמן מברסלב בעיירה אומן נוהגים להשליך את העגילים שלהם למים בעת התשליך. השלכת החטאים הסימבולית הופכת כאן להשלכה ממשית של עגילים, שנתפסים כסממן של לבוש חילוני.

"טקס התשליך באומן הוא הפעם היחידה שבה כל אלו שהגיעו לראש השנה מתקבצים יחד", אומר ד"ר משה וינשטוק, מחבר הספר "אומן: המסע הישראלי לקברו של ר' נחמן מברסלב", "כל האנשים מתקבצים סביב האגם, ופתאום קולטים איזה המון הגיע, וכמה ההמון הזה מגוון. זה מלווה בכל מיני התנהגויות מעניינות: אנשים שזורקים את העגילים ואת הנזמים למים, אנשים שעולים על הכתפיים ומעודדים זה את זה במין אקסטזה להשליך את החטאים ואת העוונות ואת סממני העבר. מעניין שכל זה קורה דווקא בתשליך; באופן אינטואיטיבי לא הייתי חושב שזה יקרה כך. בעיניי לפחות, בתשליך יש ממד של הרפיה, של שחרור, במיוחד אחרי תפילות שחרית ומוסף ולחץ הימים הנוראים, והנה באומן קורה משהו אחר: נוצר קשר חזק מאוד בין אנשים ותחושה של אינטנסיביות דתית, שמאפיינת בכלל את כל החוויה שם בראש השנה. אני חושב שכן. המים מציעים עוצמה אחרת משהתפילה מציעה. יכול להיות גם שיש כאן עניין של השלכה פיזית שיוצר משהו מיוחד".