לדדות את החיים האלו עם שיר נסתר

אֲנִי צִפּוֹר מֵתָה

צִפּוֹר אַחַת שֱמֵּתָה.

צִפּוֹר עוֹטָה מְעִיל אָפֹר

בְּלֶכְתִי, לֵץ מַפְטִיר לְעֻמָּתִי.

פֶּתַע אֲפָפַתְנִי שְתִיקָתְךָ –

חַי עוֹלָמִים

בְּשוּק שוֹקֵק עוֹף מֵת יָשִיר –

רַק אַתָּה קַיָם.

בְּשוּק שוֹקֵק מְדַדָּה צִפּוֹר עִם שִיר

נִסְתָּר

(מתוך שירי זלדה, הקיבוץ המאוחד, 1985)

ראש השנה מכונה במקרא 'יום הזיכרון'.
השאלה הנשאלת היא, זיכרון למה? בעולם שבו ימי הזיכרון מוקדשים לנופלים, לאבדות או מלחמות, הזיכרון הזה משוחח עמי בשפה שונה.
אני חושבת על כך אולי דווקא באוצר מילים מתחום המחשוב.
זיכרון הוא הנפח הפנוי לאחסון, יכולת הכלה.
חיי היום-יום שלנו מעמיסים עלינו אינספור פרטים שונים מהקשרי חיים נפרדים, הצפה של מידע התובע קריאה-תגובה, זמינות, מפתה לעוד. לא אחת, הדבר גורם לכך שאנו איטיים הרבה יותר, מוסחים בקלות, מרובי שיחות שונות המתנהלות במקביל, טועים טעויות מביכות ומאוד לא ממוקדים. כמו זיכרון מחשב בהעמסת יתר, כך גם איכות הביצועים שלנו ירודה בהרבה משהייתה יכולה להיות. ברגעים נדירים של נקיות מתאפשר לנו להכיר במרחק הניכר בינינו ובין משאלותינו, בינינו ובין אזור החלימה שלנו את עצמנו ואת סביבתנו, ניתן להכיר בקושי למצוא פניות ושקט. כך לתחושתי נפתח שירהּ של זלדה "אני ציפור מתה": "אֲנִי צִפּוֹר מֵתָה / צִפּוֹר אַחַת שֱמֵּתָה. / צִפּוֹר עוֹטָה מְעִיל אָפֹר / בְּלֶכְתִי, לֵץ מַפְטִיר לְעֻמָּתִי." התחושה שמותירות בנו שורות אלו היא תחושת מוות נפשי, שיממון וחידלון, מעיל אפור, חיים אפורים, תחושה פנימית קשה שאני כל כך רחוקה מהיעד. מהדרך. מהבית. לא פעם התחושה ערב שנה חדשה עשויה להיות דומה. שפע המשימות שהותירה השנה הקודמת עדיין הולם בעקבינו ומונח לטיפול על שולחננו, בעוד אנו נתחבים ונדחקים אל אחותה הממתינה לנו בפתח: ומתי נמצא מפלט מן הזמן שכוחו להפוך זהב לאבק פורח? הבית השני בשיר מאפשר כמו לפרמט את הזיכרון. לנקות לשבריר רגע את כל האחסון שנצבר: "פֶּתַע אֲפָפַתְנִי שְתִיקָתְךָ – חַי עוֹלָמִים" שתיקה זו, כמו קול הדממה הדקה ששמע אליהו אחרי מופע הרוח, הרעש והאש, מסתמנת כלב העניין כולו. כמקום שבו נוכח הנשגב. שתיקה זו כוחה לאַיֵן את שטף היום-יום ולהנכיח יסוד איתן של היה-הווה-יהיה. ניצחון האחד על הזמן החולף. שוב מתפנים התאים בנפש ובגוף ומתעוררים לחיים, נחלצים מן המעיל האפור. האחסון שנדחס ונדחק באין ספור פרטים בלתי חשובים נמחה ונמחק ומפנה מלא מקום רק למידע אחד ויחיד: מלוא כל הארץ כבודו. מידע זה מהדהד במלוא עוצמת שתיקתו, שתיקה שאולי משך הזמן שלה קצוב, אך רושמה נחקק עמוקות. ראש השנה, הוא מועד כניסתנו לשנה החדשה, נבחר להיות יום זיכרון שבו קול התרועה חוזר ונשמע, תובע מאיתנו להתנתק מרחש השגרה הזמזמני המוכר, ומזמין אותנו אל רגע חד וברור של שתיקה. חיותו של האל האחד, עולה היטב ב'מלכויות' הנאמרת בתפילת עמידה של מוסף, המוקדשת כל כולה להאדרת האל והמלכתו, וממשיכה ומופיעה בתקיעת השופר לאורך היום כולו. נוכחותו של המלך אינה באה לדחוק את מקומו של הפרט האנושי, הזמני, אלא להפך. זיכרון קיומו המתמיד של האל כמו מאפשר פתח נסתר בתוך שאון היום-יום להיזכרות באחד החד-פעמי שישנו בצלם כל אחד מאיתנו: "בְּשוּק שוֹקֵק עוֹף מֵת יָשִיר –/ רַק אַתָּה קַיָם. / בְּשוּק שוֹקֵק מְדַדָּה צִפּוֹר עִם שִיר / נִסְתָּר." נדמה כי המפגש בין שוק החיים הצבעוני, הרעשני, מסיח הדעת, לבין רגע חד-פעמי שבו ניתן לחוות אך ורק את קיום האל לשבריר שנייה – הוא שמעיר את העוף המת לשיר. הוא שמחיֵה את הציפור האפורה. מאפשר לצאת באיזו יציאת חירום מתוך השגרה האפורה, ולזכור שיש לנו בחירה אם לפנות מקום לנפש הכמוסה בנו להשמיע קול ולנוע יותר בחופשיות. מאפשר לדדות את החיים הללו עם שיר נסתר.

אפרת ביגמן היא משוררת וביבליותרפיסטית. מכושפת מכוחה של המילה הכתובה ביצירה ובנפש, בעלת האתר "שירה שימושית".