קצת אושר לא יזיק לספרות

לְאַחַר תְּרוּעָה,

נוֹטֵשׁ הֶהָמוֹן הָרָעֵב אֶת הַהֵיכָל 

לִגְמִיעַת מְתִיקוּת חַיִּים,

וַאֲנַחְנוּ נִחָרִים לְהִתְיַשֵּׁב שׁוּב.

לַמְרוֹת הַשָּׁאוֹן הַטֶּרְמִינָלִי,

אֲנַחְנוּ צוֹרְדִים לְהַשְׁמִיעַ בַּקָּשׁוֹת

עַל מֵתֵינוּ וּרְפָאֵנוּ

הַבִּינָה וְהַדַּעַת.

כְּשֶׁהַדֹּפֶק כְּבָר שָׁגוּר בְּרַקּוֹתֵינוּ

וּתְחוּשַׁת הָרָעָב נִשְׁכַּחַת,

אֲנַחְנוּ מִסְתַּהֲרִים הַחוּצָה

לְבָרֵךְ אֶת הַלְּבָנָה.

כַּף-יַד-אִישׁ-סוֹמֶכֶת-עַל-כֶּתֶף-רֵעֵהוּ,

חָגִים שִכּוֹרֵי הוֹדָיָה:

"טוֹבִים מְאוֹרוֹת שֶׁבָּרָא אֱלֹהֵינוּ".

רֶכֶב דּוֹרֵס אַסְפַלְט רָדוּם וּמַתִּיז עָלֵינוּ 

אֶת י"א בְּתִשְׁרֵי 

כְּשֶׁאָנוּ לוֹאֲטִים הַבַּיְתָה

עִם אוֹתָהּ שִגְרַת דַּוָּרִים בְּרוּכַת גְּלוּיוֹת,

שֶׁאִתָּהּ נַשְׁכִּים לְשַׁחֲרִית.

(מתוך ממיתר החולין, עמדה, 2017)

"אחרי החגים יתחדש הכול / יתחדשו וישובו ימי החול / האוויר, העפר, המטר והאש / גם אתה, גם אתה תתחדש". כך בעולם הפזמון האופטימי של נעמי שמר. אבל בעולם הספרות המורכבת והרב-ממדית, זו האקזיסטנציאליסטית, אין זה כך. להפך. זו מנסה להחדיר בנו את המודעות כי החגים הם רק ציוני זמן מלאכותיים, הבאים למשוך אותנו באף, כביכול יש איזושהי כוונה או איזושהי מהות או אולי אפילו תוכנית אב נסתרת. כך למשל ברומן הראשון של יהושע קנז אחרי החגים (עם עובד, 1964) – שהצעיד אותו בגאון אל מרכז השיח הספרותי – יש תחושה כי החגים הכזיבו, מכזיבים ועוד יכזיבו. נאמר כך: נחכה להתחדשות ומשזו לא באה, ניפול לידי ייאוש ומשם נתרומם ונמשיך הלאה תוך ציפייה לחגים הבאים, במחזור הבא, בשנה הבאה ולא בהכרח נראה עד כמה טוב יהיה, די בזאת שנחיֶה.

גם המשורר הנפלא יאיר הוּרביץ, (1988-1941) במחזור ציפור כלואה (הספרייה החדשה, 1987) שפורסם סמוך למותו, נגע בדמי ימיו באופן קיומי מיואש מאוד בתפילת נעילה. בדומה למשוררים רבים, ובהם ביאליק, דימה הורביץ החולה את עצמו ובעצם את נפשו לציפור וכותב: "'פְּתַח לִי שַׁעַר', אַתָּה אוֹמֵר, / וְנוֹשֵׂא עֵינַיִם לַמְּרוֹמִים. / רַגְלֶיךָ עַל הַקַּרְקַע / וְרֹאשְׁךָ שָׁט בָּעֲנָנִים. / אֶת חַיַּי אֲבַלֶּה בַּשָּׁמַיִם, / כָּךְ אָמְרָה הַצִּפּוֹר, / וְעַל הָאָרֶץ אֵדַע אֶת מוֹתִי. // הָאֲדָמָה תִּפָּתַח לִי כְּשַׁעַר, / הוֹסִיפָה הַצִּפּוֹר, / וְאַחֲרֶיהָ רַק נְעִילָה."

את הורביץ אפשר להבין היטב. הרי הוא עמד למול המוות שלבסוף לכד אותו באמצע חייו בשל הלְקוּת בלבו. לא מדובר כאן בהכרח בייאוש קיומי פַּנקָני וחילוני, אלא במצוקת אמת שיש לה רגליים בביוגרפיה שלו.

עד כאן הספרות של פעם, והנה בא יהודה לייב ויטלזון ובלשונו העשירה מעניק לנו שיר סמיך ביותר מבחינה סמנטית, אבל אופטימי מאוד. כאיש דתי, בהחלט אפשר להבין את השמחה הפנימית שלו מזה שהכול מתחדש.

מקסים בעיניי תיאור המתפללים הרעבים המתפזרים; מקסים עוד יותר השימוש במילים כשפה פרטית כפי שראוי לעשות בשירה כתובה: מסתהרים החוצה, לשון סהר, ירח, ולא לשון הסתערות כדי לבצע קידוש לבנה; מקסים התיאור הפיזי ממש באמצעות המקפים: כף-יד-איש-סומכת-על-כתף-רעהו, אנו ממש רואים לנגד עינינו את המתפללים הרוקדים. ומעל לכול, השורה הבאה: "שגרת דוורים ברוכת גלויות", שרוצָה להגיד לנו שיש קשר אמיץ בין בני האדם בתוך העם היהודי הזה, הן בראש השנה, הן ביום כיפור, בשמחת תורה ובסוכות וגם אחר כך, בשגרה הברוכה במכתבים זה אל זה, בגלויות, אפילו באימיילים ובמסרונים ובוואטסאפים, מנסים להתקרב ולא להתנכר ולהשתבּלל. וגם אם הכול מומצא, וגם אם הכול הוא פרי פעולת האדם בעולם ולא איזה כוח נסתר – מה שכמובן אינו עולה מן השירים של לייב וילטזון – גם אם זאת הנחת העבודה, הרי ששווה להאמין ולחיות את החיים האלה ולהיות אופטימי כי אין בלתם. לא יזיקו לה לספרות קצת אושר ומעט אופטימיות.

רן יגיל הוא מבקר, סופר ועורך ספרות. כתב 11 ספרים. בעבר מבקר ב"מעריב" וכיום ב"הארץ". עורך בכתבי העת: "עמדה", "יקוד" ו"נכון".

בעל הוצאת הספרים עמדה.