הולדת הגעגוע, זוהר השיר

לֹא סִפְּרָה לִי אִמָּא אִם שָׁמְעָה בְּגִיחִי מִבִּטְנָהּ, כִּי רַנּוּ מַלְאָכִים לְלִדְתִּי אוֹ בָכוּ מְאֹד

אֵצֶל מִטָּתָהּ.

אֲבָל הֻגַּד לִי פַּעַם, כִּי רָבְתָה הַחֶדְוָה בְּבֵיתוֹ שֶׁל אַבָּא.

עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת וְעַל הַסַּפְסָלִים רָקָדוּ;

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי הִכְאִיבוּ לִי כָּכָה בְּשֵׁם הַיַּהֲדוּת הַגְּדוֹלָה – –

כָּךְ גָּדַל הַיֶּלֶד, כָּךְ גָּדַל הַסְּנֶה שֶׁלַּמַּכְאוֹב.

כָּעֵת, בְּגַבְרוּתִי הָעוֹלָה, אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ: מַה פֵּשֶׁר הַחֶדְוָה שֶׁרָבְתָה בְּבֵיתוֹ שֶׁל אַבָּא

לִפְנֵי שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה.

עַל מִטַּת הַגֶּבֶר דֹּם בּוֹכִים מַלְאֲכֵי הַיַּלְדוּת, שֶׁבָּאוּ אֵלַי כְּאֻשְׁפִּיזִין לְחַג הַהִתְגַּלּוּת.

(מתוך "הגברות העולה", כל כתבי אצ"ג כרך א', עמ' 80, הוצאת מוסד ביאליק.
כל זכויות היוצרים בשירי המשורר אורי צבי גרינברג, נתונות לעזבונו.)

מדי שנה בשנה, בשובי מבית הכנסת, כשהשופר הגואל של תפילת נעילה עוד תלוי ומהדהד בחלל, עולה אורי צבי גרינברג בדעתי. הסיבה היא פשוטה, נטועה במציאות, בלוח השנה שסביבו אנו חגים: אורי צבי נולד בחג הסוכות. אבל אין מדובר רק בזיכרון התאריך עצמו, בידיעה שלפני 124 שנים הגיח תינוק אדמוני לאוויר העיירה היהודית אי שם בגליציה. זהו, יותר מכל, זיכרון ניסיונותיו הפיוטיים המופלאים של גרינברג להבין לאן מכוונים חייו, כלומר, מהו מסלולו של אותו כדור שנורה בראשית המאה ה-20, והאם יש במסלול הזה טעם ויופי, על אף הכאב הרב הכרוך בו. זהו זיכרון השיר "אושפיזין".

לידתו הגופנית של האדם היא לעד תעלומה הטומנת בחובה גם סתירה: רגע מכונן להפליא שנשכח מתודעתנו כליל. אל אותו שבריר שנייה בלתי נתפס של היפקחותנו אל האור לא נוכל לשוב בשום צורה שהיא, מלבד, אולי, בשיר. וכך, ב-"אושפיזין", מבקש אצ"ג בן ה-30 להביט שוב בלידתו ההיא, בחג הסוכות. זיכרונו האנושי, כצפוי, לא מסייע לו בכך, והוא נאלץ להסתמך על זיכרונם של אחרים, על המסורת החסידית שאותה למד להכיר. "…רָבְתָה הַחֶדְוָה בְּבֵיתוֹ שֶׁל אַבָּא. / עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת וְעַל הַסַּפְסָלִים רָקָדוּ;…", שמחה שאפשר לכנותה משולשת: על הברית ועל החג ועל בואו לעולם של "זרע קודש", שהרי גרינברג הוא צאצא ישיר לכמה מן הדגולים והמסתוריים שבחכמי החסידות.

אלא שכבר השמחה הזו מהולה בכאב, כאב המילה. הכאב הזה לא תלוי בזיכרון בלבד, הוא מותיר אות נצחי בבשר, היעדר שבצילו גדל האדם. וכאן מחברנו גרינברג אל הרגע בזמנים שבו הוא כותב את "אושפיזין": "בְּגַבְרוּתִי הָעוֹלָה". התינוק היה לגבר. גברותו עולה ומזדקרת, הן בנפש והן בגוף ממש. ברגע הזה, שבו תופסת אותו במלואה כמיהתו הגברית לאהבה ולמגע, להשלמה ולא לחיתוך, הוא מבקש לשוב דווקא לראשית הסיפור, להבין מדוע הוא נשלח לשאת את גברותו בעולם הקשה הזה, בחלל הפנוי והחסר. במובנים רבים "הגברות העולה" (ביטוי שבו בחר גרינברג כשם ספרו) היא לידתו השנייה של גרינברג. אך בניגוד ללידה הראשונה אל חיקה של האם ואחר כך אל שמחת המשפחה ההמונית, כעת הוא חש את הולדת הבדידות.

בדידותו של הגבר, המבקש בלשונו של משורר אחר "אם ואחות", היא המפנה את מבטו אחורה, אל התום הילדי, אל המתיקות הרכה של עולם שבו האהבה מובטחת לכאורה, והאושפיזין באים מאליהם אל האדם בחג הסוכות, לרקוד ולשיר לו על השולחנות ועל הספסלים. 

"מלאכי הילדות" הבאים לבכות על מיטתו של הגבר אינם בוכים על רק השנים החולפות. הם בוכים על התפכחותו של האדם בחלוף השנים, על עולם הרחוק כל כך מכפי שהוא מתגלה בתחילה. גרינברג הספיק לטעום את התגלמות זוועותיו הנוראיות ביותר של אותו עולם, כשצפה ברעיו לנשק מאבדים את חייהם הקצרצרים במלחמת העולם הראשונה. מלאכי הילדות הם מלאכי הגעגוע לילדות, כך הופכת גברותו העולה של האדם להולדת בדידותו, ובה בעת גם להולדת הגעגוע, שהוא אח לבדידות. 

מהו אותו "חג התגלות" החותם את השיר? אפשר לשוב ולומר שזו התגלות הבדידות והגעגועים, הגבר הצעיר המפנים את משא החיים כפי שהם, במלוא משקלם המכביד והמכאיב. ובכל זאת נדמה שיש במילה התגלות ממד נוסף, זוהר של אור חדש, של יצירה שמתגלה פתאום. הרי אין זו התגלות סתם, זהו חג ההתגלות! בעיניי, התשובה טמונה בעצם הבחירה לכתוב את הדברים. לא לשווא אלו מלאכי ילדות הבאים אל מיטת המשורר, הם דומים למלאכים המבשרים לנביא על התגלותה של נבואתו (ודימויו של המשורר כנביא הוא יסודי מאוד אצל גרינברג). בסופו של דבר, ברגע האחרון, מנסח גרינברג מעין תשובה לכאבי הגברות העולה וכל אשר עולה עימה: השיר. השירים הם האושפיזין האובדים של המשורר. דווקא בעומק הסבל שממנו מכריז המשורר שאינו מבין את שמחת הלידה, מתגלה פתאום השירה, מתגלים "מלאכי" מילות השיר, והמשורר יכול סוף סוף להזמינם לסעודת החג: "אֲזַמִין לִסְעוּדָתִי אוּשְׁפִּיזִין עִילָאִין".

נדב הלפרין הוא משורר ומגיש התכנית "אש זרה" בתאגיד השידור הציבורי כאן