האחים זוארץ – עת שערי רצון

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ

יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ

אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

בָּאַחֲרִית נֻסָּה בְּסוֹף הַעְשָׂרָה

הַבֵּן אֲשֶׁר נוֹלַד לְךָ מִשָּׂרָה

אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה

קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה

עַל הַר אֲשֶׁר כָּבוֹד לְךָ זוֹרֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק

גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק

אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חַָק

אָמְרָה לְכָה אָדוֹן אֲבָל אַל תִּרְחַק

עָנָהּ יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵח

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

שַָׁחַר וְהִשְׁכִּים לַהֲלֹךְ בַּבֹּקֶר

וּשְׁנֵי נְעָרָיו מִמְּתֵי הַשֶּׁקֶר

יוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָגְעוּ אֶל חֵקֶר

וַיַּרְא דְּמוּת כָּבוֹד וְהוֹד וָיֶקֶר

עָמַד וְהִתְבּוֹנֵָן לְהִמָּשֵׁחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

יָדְעוּ נְעָרָיו כִּי קְרָאָם לֵאמֹר

אוֹר הַרְאִיתֶם צָץ בְּרֹאשׁ הַר הַמֹּר

וַיֹּאמְרוּ לֹא נֶחֱזֶה רַק מַהְמוֹר

עָנָה שְׁבוּ פֹה עַם מְשׁוּלִים לַחְֲמוֹר

וַאֲנִי וְהַנַּעַר לְהִשְׁתַּטֵּחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת בִּמְלָאכָה

וְיַעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה

אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעְֲרָכָה

אַיֵּה אֲדֹנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהְֲלָכָה

הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

וְיַעֲנֶה אָבִיו בְּאֵל חַי מַחְסֶה

כִּי הוּא אֲשֶׁר יִרְאֶה לְעוֹלָה הַשֶּׂה

דַּע כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱלֹהִים יַעְֲשֶׂה

נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא

אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

דָּפְקוּ בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ

הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ

קֹוִים לְָאֵל וּבְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ

וְקֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ

דָּרְשׁוּ בְּנַחְלַת אֵל לְהִסְתַּפֵּחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

הֵכִין עֲצֵי עוֹלָה בְּאוֹן וָחַיִל

וַיַּעֲקֹד יִצְחָק כְַּּעַָקְדוֹ אַיִל

וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל

וַהְֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל

עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה

הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה

הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה

אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה

צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי

נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי

חַזֵּק וְעֵת יְֵקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי

קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲֶפְרִי

וְאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה

אוֹפַן וְשָׂרַָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה

מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא

אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכֹפֶר הָבָה

אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם

אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוֹּרַיִם

שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם

יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם

בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה

זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה

וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה

וֶאְֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה

יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

התפילה היהודית לא מצטיינת בדרמטיות שלה. ככלל, הפולחן היהודי התמקד תמיד יותר בדיוק ההגייה ובדקדוקי ההלכה, ופחות ביצירת דרמות רגשיות. אחד הרגעים הדרמטיים שכן יש לנו בשנה היהודית הוא הרגע שבו תוקעים בשופר בבית הכנסת, כשכולם מטים אוזן בדממה לקולו החודר. משמעותה של התקיעה בקרן אייל דווקא, היא בשל האייל שהוקרב בסיפור עקדת יצחק; המטרה היא להזכיר את זכות האבות ברגע של פסק הדין, אולם כפועל יוצא מכך גם מתרכך הלב ובוכה מזיכרונו של סיפור העקדה ומסירות הנפש העצומה שבו. מה הפלא שפיוטים רבים נכתבו על העקדה. הלא זה בדיוק תפקידו של הפיוט: להוסיף את הפן הדרמטי, הרגשי, שחסר לעתים במילותיה ה"רשמיות" של התפילה.

על הרקע הזה ניתן להבין מדוע רגע לפני תקיעת השופר, שרים הספרדים את הפיוט "עת שערי רצון להפתח": בעוד סיפור העקדה עצמו מסופר בתורה בקיצור יחסי וללא עיסוק נרחב ברגשות, בא הפיוט שלפנינו ומרחיב את הסיפור, מוסיף  לו פרטים ובעיקר מדגיש את הדרמה הגדולה והכאב שבו.

 

"עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ

יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ

אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ"

 

כך מתחיל הפיוט, שמבקש שיזכור לנו האל את השלושה שהשתתפו בעקדה: העוקד, אברהם אבינו, הנעקד, יצחק, שלפי המדרשים ידע לאן הוא הולך ומסר גם הוא את נפשו, והמזבח – מקום העקדה, על אבן השתייה שבירושלים, מקום קודש הקודשים שאליו היה נכנס הכהן הגדול ביום כיפור כדי לבקש ולהתחנן על עם ישראל. מכאן מתחיל תיאור ארוך, מפורט וקורע לב של מעשה העקדה. מבין שלל פיוטי העקדה שנכתבו לאורך הדורות, לא לחינם הפך הפיוט הזה למוכר והאהוב מכולם: ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס, מחבר הפיוט, אולי אינו מהמוכרים שבפייטני ספרד. בתקופתו – המאה ה-12 – ובארצות שבהן התגורר בצפון אפריקה ובארצות המזרח התיכון, חיו לצדו פייטנים ידועים ממנו. אולם איש מהם לא יכול היה לכתוב את הסיפור הספציפי הזה טוב מר' יהודה אבן עבאס. בנו, שמואל, התאסלם בגיל 18, ואף כתב כנגד היהדות ספר שלם בשם "השתקת היהודים". אפשר רק לדמיין את כאבו הנורא של האב שנאלץ לנתק את קשריו מבנו בשל מצוות האל – עקדת יצחק הפרטית שלו. ידוע שבסוף ימיו החליט ר' אבן עבאס ללכת להיפגש עם בנו בעיר מוסול שבעיראק, אולם נפטר בדרכו לשם.

 

לאור זאת אפשר לדמיין כיצד משתלבים הפרטים הביוגרפיים של אבן עבאס עם סיפור העקדה המקראי; הבולט ביותר הוא מקומה של שרה, שנעדר לחלוטין במקרא, ואילו בפיוט שלפנינו תופס מקום נרחב ועצוב. הבית שנחשב בדרך כלל לשיא הדרמטי של השיר הוא הבית קורע הלב שבו שם אבן עבאס בפיו של יצחק הכפות, רגע לפני הנפת המאכלת, את מילות הפרידה שלו המכוונות לאמו:

 

   שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה

הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה –

הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה.

אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם, אָנָה?

צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ…

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי*

נָא חַדְּדָהּ אָבִי, וְאֶת מַאְסָרִי

חַזֵּק – וְעֵת יְֵקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי,

קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲֶפְרִי,

וְאְמֹר לְשָׂרָה: זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ!

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

* =דיבורי – ע.ס.

 

בדרך כלל בבתים אלה משתהים הפייטנים ומסלסלים מנהמות לבם. לא כן בביצוע שלפנינו, של גיא זו-ארץ ולהקת "הלובים" – כאן הבית הזה נעדר לחלוטין, והדגש מושם במקום אחר ומפתיע. הבית הראשון, שמהווה פתיחה לסיפור כולו, מושר חרישית, אולם מיד לאחריו מתחיל סיפור העקדה עצמו ואיתו נכנס תיפוף אינטנסיבי המלווה את כל השיר, שאומר – זו לא בלדה נוגה, זה שיר שמתאר דרמה! גיא זו-ארץ הוא כידוע שחקן מוכשר, והסצנה כולה הולכת ונבנית מולנו בדרמטיות הגדולה שבשירתו ובנגינתם. השיא מגיע בתיאור הדמעות שנשפכו על המזבח, שלא סותרות את שמחתו של אברהם על כך שזוכה לקיים את דבר האל במלוא תוקפו:

 

   "וַיַּעֲקֹד יִצְחָק כְַּּעַָקְדוֹ אַיִל

וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם – לַיִל

וַהְֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל

עַיִן בְּמַר בּוֹכָה – וְלֵב שָׂמֵחַ!"

 

לאחר מכן, מגיע הבית הסוגר המציין את סיומו הטוב של הסיפור. בבית זה חוזר זו-ארץ לשיר את הפיוט באיטיות נוגה, ומשתהה על המשפט "יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם". זה המשפט שבעצם מחזיר אותנו לכאן ולעכשיו, אל הסיטואציה שבה אנחנו, בני ירושלים, עומדים בבתי הכנסת שלנו, מספרים את סיפור העקדה ומבקשים מהאל שיזכור לנו את זכות האבות של עקדת יצחק. כך הופך מוקד השיר בביצוע הזה להיות לא בהורדת הדמעות ותיאור הסבל הנורא, אלא דווקא בתיאור מסירות הנפש שקרתה למעננו, ובזכותה אנו יכולים היום להישען על ההקרבה הגדולה שהקריב עבורנו פעם אבינו הקדמון, בעין בוכה ובלב שמח, ולבקש בשמה מהאל שימחל לעוונותינו בראש השנה.