אסתר רדא – אדון הסליחות

אסתר רדא היא זמרת מעולה. היא מוזיקאית מקורית, אינטליגנטית, בעלת קול עוצמתי והגשה מרגשת. ובכל זאת, אסתר רדא היא גם ישראלית ממוצא אתיופי, וכשהיא בוחרת לבצע פיוט יש לבחירה גם משמעות סמלית מעבר לזמרת נהדרת שמבצעת שיר מוכר. רדא מודעת לכך לחלוטין כשהיא בוחרת לשלב באופן מופלא ומרגש תפילה אתיופית שלמדה בעל-פה מסבא שלה, עם הידוע שבפיוטים – "אדון הסליחות". ההרכב שמלווה אותה הוא הרכב בלוז אופייני, שאליו מצטרף כאן גם נגן קְרָר אתיופי המלווה את רדא בעת שהיא ממלמלת את התפילה באמהרית. נגן הקרר, רדא עצמה, וגם הנגנים האחרים, שמנגנים בכלים ה"רגילים", לבושים כולם בסדין הלבן המסורתי של זקני העדה.

לא יכולתי שלא להיזכר במנהג האשכנזי ללבוש במהלך תפילות הימים הנוראים את הקיטל, אותו בגד לבן שתפקידו להזכיר את תכריכי המיתה למתפללים. הבגד הלבן שרדא והנגנים לובשים הוא ככל הנראה אותו הבגד שסבה היה לובש תמיד, ופתאום עלתה בי התחושה שיש מי שלובש קיטל כל השנה, ולא רק בימים הנוראים. הסדין הלבן הזה הוא דוגמה אחת מיני רבות למרחק הרב בין האופן שבו הייתה רגילה העדה להתנהל באתיופיה, לבין התרבות האחרת לחלוטין שאליה נחשפו פה בארץ.

יהדות אתיופיה היא קבוצה ייחודית, שהתנתקה משאר העולם היהודי בשלב מוקדם מאוד, כנראה סביב חורבן הבית הראשון. בשל ניתוקם הכמעט מוחלט משאר היהדות, לא הגיעו אליהם המסורות שהתפתחו החל מימי בית שני ואילך – מועדים כמו פורים וחנוכה, וכמובן גם סידור התפילה והפיוטים שבו. למרות זאת, שמרו היהודים בדבקות על זהותם, כשהם מכונים על ידי שכניהם הנוצרים "פלאשים" (פולשים), ואף מושפלים על ידם תדיר כצולבי ישו. כשהתחילו יהודים אלו להגיע ארצה בשנות השמונים של המאה הקודמת, הם התוודעו כאן לעולם יהודי שלם שלא ידעו על קיומו, הכולל גם ציוני דרך שלא הכירו במעגל השנה, כמו למשל מסורת ה"סליחות". דומה שמסורת זו פופולרית במיוחד כאן בארץ, בגרסתה הספרדית דווקא, והאהוב שבפיוטיה הוא ללא עוררין – "אדון הסליחות".

מהו סוד קסמו של הפיוט הזה? אין בו מילים מתחכמות, תיאורים מפותלים או בתים ארוכים. המסר הפשוט של השיר "חטאנו לפניך, רחם עלינו" הוא כזה שכל אדם, ולו הפשוט ביותר, המאמין בתפילה לאל, יכול להתחבר אליו. המנגינה אומנם מזרחית במקורה, אך בנויה על מנגינה פשוטה מאוד בת כמה צלילים שאינה "מזרחית" בהכרח. המנגינה הזו היא בסולם הערבי נהוואנד, שזהה כמעט לחלוטין לסולם המינור המערבי, ומאופיין בתחושת עצב מסוימת, הנוכחת בבתי הפיוט. העדינות הנוגה הזו מופרת בפזמון במילים "חטאנו לפניך", שבהן העלייה הקטנה במנגינה, על רקע המתינות הקבועה של מנגינת הבית, נחווית כזעקה של ממש. כשהבסיס פשוט, לא צריך שינויים גדולים כדי ליצור דרמה.

ניתן לשער בקלות למה אי אז מישהו כתב והלחין שיר פשוט כל כך: זה מאפשר לכל הקהל לשיר יחד מעמקי לבו, במקום להקשיב לחזן או ליודעי הנגן מפייטים בזמן שהקהל יושב בצד, פסיבי. אפילו מי שלא יודע לקרוא יוכל להצטרף אל פזמון חוזר שמכיל רק ארבע מילים. אבל רדא מגלה לנו כאן פן נוסף בפשטותו של הניגון. "אדון הסליחות" מזמן אינו כבר פיוט ספרדי-ירושלמי, אלא נחלת כלל הציבור בישראל – ספרדים, אשכנזים, תימנים, וגם עדות שלא נכנסות בכלל תחת הקטגוריות האלו, כמו היהודים יוצאי אתיופיה. השפה הכה אוניברסלית ופשוטה שלו, במילים כמו בלחן, מאפשרת ליוצאי תרבויות ומסורות שונות להתחבר אליו ולהרגיש בו בבית, ולהשתמש בו כחלק ממסורתם שלהם.

המוזיקה האתיופית המסורתית קשה לשמיעה עבור האדם המערבי: המקצבים המורכבים והשירה המהירה לא נעימים בהכרח לאוזן שלא הורגלה לצלילים הללו. מה הפלא אפוא שהדור הצעיר של המוזיקאים האתיופים בישראל מעדיף להשתמש בעולמות המוזיקה האפרו-אמריקאית – בלוז, ג'אז, היפ הופ – ודרכם ליצור את האמנות שלו, לעתים תוך שילוב גם של מוזיקה אתיופית, אך בהרבה מקרים בלעדיה. הפיוט הפשוט עם המנגינה הבסיסית הוא בדיוק החומר המוזיקלי שמאפשר לאלתר עליו שיר בלוז, כפי שרדא מדגימה לנו בכישרונה הנהדר, בעיבוד רגיש ומבריק של הגיטריסט נדב פלד. אולם ההתעקשות להביא נגן קרר אתיופי, להתחיל בנגינה שלו בכלי המוזר עם הסאונד שאולי יצרום לאוזן הבלתי-מורגלת, היא האמירה החזקה של רדא. בדרך לשלב את הישראלי והיהודי עם הג'אז והבלוז האפרו-אמריקאיים, היא אינה שוכחת את שורשיה ולא נותנת למוזיקה המסורתית של העדה שממנה הגיעה להימחק ולהישאר בצד, בשם ההשתלבות. שכן האמירה "חטאנו לפניך, רחם עלינו" – היא באמת אוניברסלית, ויש בה מקום לכל מסורת וכל תרבות.