אתה יכול למות

וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמִי.

אָבִי, אֲנִי מִתְוַדָּה עַל חֲטָאַי

כְּיֶלֶד עַל מַעֲשָׂיו:

שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ שָׁנִים בְּמַשָּׁא שֶׁאֵינוֹ מוּבָן לִי

מַלְקוֹחַ שֶׁמִּיָּדַי תְּבַקֵּשׁ.

אָנוּ נוֹשְׂאִים אֶת הַמַּתָּנָה שֶׁלֹּא בִּקַּשְׁנוּ

כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְהַעֲנִיקָהּ אַחֲרֵינוּ,

נִכְנָעִים, בְּלֵב מַר, לְכֹבֶד הַלֵּב

מִשְׁקַל הָאַהֲבָה

סֻכּוֹת, וְהָעוֹלָם בְּתוֹכְךָ רוֹעֵד  (אָנָּא אֲ- דֹנַי)

הָרְחוֹבוֹת רַכִּים מִגֶּשֶׁם לְבַשֵּׂר אֶת הַבַּצֹּרֶת (כִּי אֲנִי עַבְדְּךָ)

אַתָּה יָכוֹל לָמוּת, אֲנִי אוֹמֶרֶת. (בֶּן אֲמָתְךָ) לֹא נִדְחַק בְּךָ יוֹתֵר,

כֻּלָּנוּ עֲרַאי, נְפָשׁוֹת חֲבוּטוֹת (פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרַי)

מַדּוּעַ לְהִשָּׁאֵר בַּחַיִּים, (אַחַת שָׁאַלְנוּ)

וּמָה נְבַקֵּשׁ

שְׁנֵינוּ בּוֹכִים

הוֹשִׁיעָה נָא

(מתוך מפחדך בשרי, הקיבוץ המאוחד, 2020)

נוכח אביה החולה בסרטן עומדת המשוררת בכל סרלואי ומתעדת. כמו יומן, הולך הספר ונגלל בתחנות זמן, הנקצבות במועדי סוף השנה ובמועדי ראשית השנה החדשה. ועכשיו סוכות, והעולם שבתוכך – החיים בתוך האב החולה – רועד. והמיקוד האינטנסיבי שבעמידה מול מחלה קשה, מסכנת חיים, שבו כל הרגעים גדלים לאין שיעור מגודלם בימים אחרים, מעלה שאלה על עצם החיים. מדוע בעצם אנחנו רוצים לחיות?

"אתה יכול למות," אומרת המשוררת לאביה, מן הסתם כדי לשחרר אותו מסבלו. אבל היא ממשיכה וכותבת שממילא כולנו עראי, כולנו נמות, מי מוקדם יותר או מי מאוחר. כלומר, העולם שבתוך כולנו הוא עראי. גופנו, כמו הסוכה, הוא משכן ארעי לעולם שבתוכנו. והעולם הזה רועד תמיד. וכשהיא כותבת זאת, עולה אולי שאלת השאלות, האם "פיתחת למוסרי" משמעו דווקא ההיחלצות מכבלי הגוף הזמני? מדוע להישאר בחיים הרועדים כאשר "אחת שאלתי" לשבת בבית ה'?

בעת מועדי הקרבה הגדולה ביותר לאלוהים, אנו שבים ומבקשים על חיינו ואת בקשות חיינו. אבל אם אחת אנחנו שואלים מאת ה' ואותה מבקשים, לשבת בבית ה' כל ימי חיינו, לחזות בנועם, לבקר בהיכל, מדוע אנחנו גם מבקשים שוב ושוב על החומר שבחיינו ועל החיים הרועדים בתוך משכן עראי של גוף? כשזוכרים זאת, מה אפשר לבקש? ובכל זאת, אנו שבים ומבקשים.

גם בתהילים כ"ז עובר הפרק מהפסוק "אחת שאלתי מאת ה'" ל-"כי יצפנני בסוכו", אחרי הבקשה להיות כל ימי חייו רק בבית ה', שב משורר התהילים אל סוכה, דירת ארעי, וגם אם היא "בסוכו" – סוכת ה', הוא שוהה בה ביום רעה. אין זה עולם שבו הוא יכול לחזות אך בנועם ה'. 

בהמשך הספר כותבת בכל סרלואי: "ואין העולם מקומי. / אבי, אני מתוודה על חטאַי / כילד על מעשיו: / שלושים וחמש שנים במשא שאינו מובן לי / מלקוח שמידַי תבקש. / אנו נושאים את המתנה שלא ביקשנו / כדי שנוכל להעניקה אחרינו, / נכנעים, בלב מר, לכובד הלב / משקל האהבה."

כשהמשוררת כותבת שאין העולם מקומה והמשא אינו מובן לה, היא שבה אל אותה השאלה: מהו מובן היותנו כאן והישארותנו כאן? אבל בפעם הזו, ודווקא בשיר הנושא את השם 'וידוי', מתחילה להיגלות קצהָ של תשובה, תשובה שהיא אינה תשובה. היא כותבת שאנחנו נושאים במתנה שלא ביקשנו, היותנו כאן, ומשאירים אותה אחרינו בשל משקל האהבה. האהבה למי שאנו מעניקים להם את מתנת החיים אחרינו, ואולי גם האהבה למי שנתן לנו את החיים הללו כמלקוח ורק בידו לבקשם מידינו בחזרה. 

האהבה אינה פותרת את כאב השאלה 'ומה נבקש' כאשר אנו באים לבקש על המתנה שלא ביקשנו. היא רק אומרת שזה כך. ובעצם, כך מגלה לנו בלי לומר גם השיר הראשון, שגם בו, מתוך כבלי הארעי הרועדים, בלי לדעת על מה לבקש, לא נותר אלא להיכנע שוב, בלב מר, לכובד הלב, משקל האהבה – "שנינו בוכים / הושיעה נא". 

לאה קליבנוף-רון היא משוררת ועורכת ספרות. חברת מערכת המוסף הספרותי "המוסך". במאית הסרט "המשיח תמיד יבוא" וזוכת מלגת קרן פוזן לכתיבת רומן ביכורים.