דיבור מחבק

לַמֵּד אוֹתָנוּ מְתוּנִים

לִהְיוֹת וּלְהַמְתִּין

בַּגֹּבַהּ הָאָפֹר שֶׁל הַדְּיוֹטוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת

לַיָּד שֶׁלְּךָ, כְּמוֹ מָתְנַיִם

אוֹהֲבִים, אֲבָל לִצְמֹחַ

בַּלֵּילוֹת הָאֲרֻכִּים וְלֹא לִפְתֹּחַ

אֶת כָּל הַמַּתָּנוֹת.

(מתוך "בים העתיק שלנו", אבן חושן, 1999)

כותרת השיר הקצר והתמציתי "נעילה" מקרינה על כל המשתמע ממנו, שאינו במובן האמוני, ובאופן המייחד את ראייתו של ישראל פנקס, ששירתו הלירית המהודקת רואה עין בעין את התפיסה השירית של זך "כשהרגש דועך השיר הנכון מדבר." 

השיר פותח בפנייה "לַמֵּד אותנו" בלשון "אנחנו" שהיא דיבור מחבק, המכיר במאחד את כלל בני האנוש, שבשמם מפנה המשורר את בקשתו בעיתוי עוצמתי ובעל משמעות: בתפילת הנעילה של יום כיפור.

הפנייה הזאת, בשיר המתקשר לתפילה שבה מבקשים להיטהר ולהיחתם בספר החיים, מעלה מיד את האסוציאציה לשיר "תפילה", השיר השלישי בשירי סוף הדרך של לאה גולדברג, הפותח בפנייה "למדני, אלוהי". אבל נראה שתפילתה שונה באופייה מזו של פנקס, ולאו דווקא משום נוכחותה המפורשת של המילה "אלוהי", הנעדרת מן השיר "נעילה". מתפילתה של גולדברג, שאינה ממוקמת בעיתוי הרה גורל כמו בשירו של פנקס, עולה תוחלת עמוקה מהולה בהכרת תודה על עצם היכולת שניתנה לאדם לקלוט בכל החושים את ההוויה, ולחיות מתוך התחדשות מתמדת. בשירו המאופק והלקוני של פנקס, נראה שהבקשה צנועה ומינימלית בהרבה בהיותה מרוכזת בגווני מובניו של השורש מ.ת.ן: "מתונים", "להמתין", "מותניים", "מַתָּנוֹת". בהמשך נראה שלא בכדִי מופיעה כל אחת מהמילים הללו בסוף שורה.  

מתינות היא דרך האמצע שנסללת על ידי הזמן וניסיון החיים, ומצריכה מבט מפוכח ורציונלי שגובר על אמוציות. פנקס אינו פותח את השיר במבנה תחבירי צפוי: "למד אותנו להיות מתונים", אלא מעדיף את השימוש בגלישה על ידי העברת הפועל "להיות" לשורה השנייה – מה שיוצר השתהות על "מתונים", ואז הוא גולש גלישה נוספת בהעברת המילים "בגובה האפור" לשורה השלישית. כך נוצרת השתהות על "ולהמתין", כשגורם הזמן הוא המניע את ההמתנה. רק בבית השני מופיע הזמן המתמשך בצורה מפורשת בצמד המילים "בלילות הארוכים". 

גם בבית השני נשבר המבנה התחבירי הצפוי, ובמקום לומר "ולהמתין ליד שלך" מופיע מעין מאמר מוסגר: "בגובה האפור של הדיוטות העליונות", המפרק את רצף המילים "ולהמתין ליד שלך". כך ממחיש המבנה התחבירי המיוחד את ההמתנה המתמשכת.

השורש מ.ת.ן מוסיף להדהד גם בבית השני, והפעם בשם העצם "מותניים" הסוגר שורה אבל לא משפט. הגלישה מפרידה בינו לבין שם התואר "אוהבים" הגולש לשורה הבאה, שבה מסתיים המשפט. התנועה שיוצרת הגלישה ממחישה את הציפייה המגולמת במילה "מותניים", ציפייה לחיבוקו של היושב "בגובה האפור של הדיוטות העליונות", ומכיוון שכך, זו ציפייה מפוכחת שאין בה הרבה תקווה ואופטימיות, גם לא מקום לפנייה הישירה "אלוהַי" כבשירה של לאה גולדברג.

ובהמתנה עד בוש "בלילות הארוכים" מתעצבת האישיות. בה צומחת ומבשילה ההבנה הבוגרת (במצלול עם השאיפה לגובה – "לצמוח", "לפתוח", "עליונוֹת", "מתנוֹת") ביחס לקבלה ולנתינה בקיום האנושי, שלוויתור ולאיפוק בו יש חלק חשוב. 

"לא לפתוח / את כל הַמַּתָּנוֹת": במישור הקונקרטי כל ילד משתוקק לפתוח מיד את אריזות המתנות שקיבל ליום הולדתו ולתת דרור לרגשותיו. אך עבור אדם בוגר זו הוראה שהוא משנן לעצמו במהלכי חייו כשהוא מקבל מתנה כלשהי. תבונת הלב מנחה אותו לסבלנות ולאיפוק, לדחיית סיפוקים, שיוצרים לעתים קונפליקט בין כמיהה לשמחה לבין סייג לשמחה. 

במובן הסמלי, ההימנעות מלפתוח את כל אריזות המַתָּנוֹת משותפת למשוררים, אמני המילים, המודעים למינונים הנכונים של הגלוי והסמוי ביצירה. כתיבה היא מתנה. והמַתָּנוֹת המטפוריות שפנקס מדבר עליהן כרוכות בהַמְתָּנוֹת ובכבישת הרגש, ומשקפות את תמצית המשאלה של משורר, אך גם של אדם מפוכח היודע את מקומו בעולם ולומד להשלים עם המעט, עם הצמצום. 

לאחוז בקצה הרגש, ולמנף אותו לאמירה שירית נקייה המפעימה בדיוקה ובלקוניות שלה, זו אחת מתכונותיה המבורכות של שירת ישראל פנקס המשתקפת ב"נעילה".

יערה בן דוד היא משוררת ואמנית קולאז'ים. פרסמה תשעה ספרי שירה ועיון, והעשירי בהכנה. זכתה בפרסים ספרותיים. שיריה הולחנו ובוצעו, תורגמו והתפרסמו בארץ ובעולם.