החיפוש שלא יימצא

הַהַכָּרָה שֵׁלִּי נְמוֹגָה

כְּמוֹ נֵרוֹת נְשָׁמָה בְּיּוֹם כִּיפּוּר.

יוֹנָה יוֹנָה הַזִּיכָּרוֹן מָתוֹק

אֲבָל אֲנִי בַּזְּמַן לְבַד.

אֵיפֹה כָּל הַחֲפצִים שֵׁלִּי

שֵׁם אֶחָד, רֵיחַ מִין יָשן,

עֶצֶם מְצִיאוּת דַּרְכּוֹ להִתְקַיֵּם,

אֲנִי בּוֹכָה וּמִתְאַמֶּצֶת מִתְאַמֶּצֶת וּבוֹכָה.

(מתוך תת הכרה נפתחת כמו מניפה, הקיבוץ המאוחד 1992)

שיר אניגמטי וקצר זה נדפס בספרה השני של וולך, שני גנים. זהו שיר אישי, הרומז באמצעות דימוי נרות הנשמה הכבים ביום כיפור, ובאמצעות נקיטת שמה הפרטי של וולך, לאסון הביוגרפי שפקד את משפחת וולך. אביה של וולך, מיכאל וולך, נהרג במלחמת השחרור בקרב על גבעת קוּלָה. גופתו הושחתה וחלקיה נקברו בקבר אחים. נהוג להדליק "נר נשמה" לזכר נשמת הורה שנפטר, זאת מפני שיום הכיפורים הוא יום גורלי ומכריע לא רק עבור אנשים חיים, אלא גם עבור נשמות הנפטרים שכבר נמצאות בגן עדן. גם הן נידונות במשפט בבית דין של מעלה, וכשמדליקים עבורן נר בעולם הזה הן זוכות להתעלות למדרגה רוחנית גבוהה יותר. טקס הדלקת נרות הנשמה ביום כיפור כמו מחייה את המת וקושר אותו חזרה אל העולם הזה. נשמת המת מתנתקת מן העולם הזה כאשר הנר כבה. הדוברת בשיר מתנתקת מן העולם הגשמי כאותה נשמה שנרה כבה: "ההכרה שלי נמוגה / כמו נרות נשמה ביום כיפור." התנתקות זו מסמלת את רצונה להיפרד מן העולם הגשמי ולהעלות למדרגה רוחנית גבוהה יותר. באמצעות החיפוש אחר החפצים, שאיסופם פיצה אותה על האובדן וקשר אותה אל המציאות הגשמית, היא מגיחה חזרה אל העולם הזה: "עצם מציאות דרכו להתקיים". השיר מסתיים בבכי מאומץ, שניתן להבינו בשני אופנים: הדוברת בוכה ממאמץ נפשי סיזיפי, או שהדוברת מתאמצת לבכות. הבכי המלאכותי הולם היטב את השקריות הטמונה באבל הגשמי, הבא לידי ביטוי באיסוף החפצים וחיפושם. הדוברת הורגלה לטקסי האזכרה הקהילתיים שבהם אבלה הפרטי הופקע ממנה. אלו טקסים שבהם היה עליה לבכות ולהפגין את אבלה על מות האב הגיבור. למעשה השיר מציג מעין דיסוננס בין הרצון להתאבל באופן פרטי, יחיד, לקונן על האובדן של האב שכרוך בו גם אובדן עצמי, ובין השתייכות לקהילת השכול הגשמית המגולמת בחפצים ובבכי המאומץ והריטואלי. כאמור בהמשגות של לאקאן, טראומת המוות היא מפגש של הסובייקט עם חור ברשת הסמלית, מפגש עם "ממשי", שאינו ניתן לייצוג בלשון. שירה של וולך הוא מעין שיר קינה פרטי לא על ההורה המת, אלא על הדוברת שנותרה בצל האובדן לחפש אחר החפצים שימלאו את החור הסמלי שנפער במשמעות. אולם הלכה למעשה אלו לא החפצים שממלאים את החור הסמלי, אלא החיפוש אחר שפת אבל בשיר עצמו. תהליך החיפוש הזה מתרחש בתוך השיר: החיפוש בא לידי ביטוי בקפיצה מנושא לנושא בשיר. השיר נפתח בתיאור של הדוברת כנר נשמה שכבה, נמשך בהתרפקות נוסטלגית על העבר, עובר לחיפוש אחר החפצים ומסתיים בבכי. הקפיצה בין הרעיונות, פזירות הדעת במה שאמור להיות לכאורה קוהרנטי ובהיר, מסמלות תזזיתיות, חוסר נוחות, וחיפוש שטומן בחובו את האפשרות שלא יימצא.

מיטל נסים מתגוררת בקריות. משוררת, מורה ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. ספרה השלישי, "לא אבודה בקריון", ראה אור בשנת 2020 בהוצאת עם עובד.