הילה תם ועדי עמרם – יא מחיי אלנפוס

שׁוּר דּוֹדִי הֲדַר         צִבְיָה עֲזוּבָה בֵּין גְּדוּד אֲרָיוֹת

שׁוּבָה אֶל חֲדַר         הֵיכָלְךָ וּצְלַח בְּמַנְגְּנָיוֹת

בֵּין לֶשֶׁם וְדַר            וּמְאַס בְּנֵי שֶׁקֶר וְקַרְקְסָיוֹת

בֶּן פֶּרֶא מְאוּס          הָרֵי בְשָׂמִים יַעֲלֶה חֲלוּצִי

תִּרְצֶה עַמְּךָ             נַעְלֶה לְהַר צִיּוֹן בְּשִׁיר וְזִמְרָה

וַאְנִי עַבְדְּךָ              אֶרְאֶה גְּאוֹן עֻזִּי בְּטוֹב וְהַדְרָה

חוּן רַעְיָתְךָ              וּמְאַס בְּנֵי עֵשָׂו בְּאַף וְעֶבְרָה

חָנֵּנוּ וְחוּס               אֶשְׂמַח וְאָגִילָה בְּבֶן לְפַרְצִי

בקיץ שנת 1881 ניצבה בשערי ירושלים שיירה משונה: כ-150 אנשים בלבוש זר, עטורי פאות מסולסלות, עייפים מתלאות הדרך הקשה שעברו ובה איבדו את חבריהם, אך בעיקר – נרגשים לחזות סוף סוף בעיר הקודש, שאליה כספו כל חייהם. בני ירושלים צפו במחזה בחשדנות – מעולם לא נצפתה בעיר חבורה שכזו; האנשים הללו טוענים להיותם יהודים, אך איש לא הכיר יהודים שנראים כך, ואפילו העברית שבפיהם נשמעה שונה מאוד. לו הכירו אנשי ירושלים דאז את שירי הדיוואן של ר' שלום שבזי, היו ודאי מבינים שהדבר המתבקש ביותר עבור יהודים תימנים החשים בגאולה הקרבה, הוא לאסוף את כל מיטלטליהם ולעלות רגלית אל עיר הקודש.

ר' שלום שבזי חי במאה ה-17 המקוללת, שבה עברה יהדות תימן את "גלות מַוְזַע" שבה הושמדו בתוך שנה אחת לפחות מחצית מהיהודים. למרות זאת הוא זכה להפוך ליותר מאשר "גדול משוררי תימן": אין מקבילה בעדות אחרות למרכזיותו בשירה התימנית, שהרי עיקר הדיוואן, ספר השירים של יהדות תימן, מורכב משירים פרי עטו, ועל כן מכונה לעיתים "דיוואן ר' שלום שבזי". שיריו הרבים לאין מספר ספוגים כולם באהבת ארץ ישראל וירושלים; הקינה על חורבנה מחד גיסא, והציפייה לבניינה מאידך גיסא, מתמזגים בהם זה בזה. לשם כך רתם את כישרונו המופלא שאפשר לו ללהטט בין העברית, הערבית והארמית, שבכולן שלט שליטה מוחלטת. לנו הצברים לא נותר אלא להתפעל משליש שירתו הכתוב בשפת הקודש, וממנה להסיק בבורותנו גם על יפי החלקים שבערבית וארמית. הפיוט שלפנינו נקרא "יא מחיי אלנפוס" ואת רובו לא נוכל לקרוא אלא בתרגום, אך המעט בו שכתוב עברית, והוא שמושר בסרטון שלפנינו, מדגים לנו את עצמת הכמיהה לירושלים כפי שהושרה בתימן משך כל הדורות.

בית אחד הוא תחינה לבורא שיחוס על עמו בגלות, העם שהוא כ"צִבְיָה עֲזוּבָה בֵּין גְּדוּד אֲרָיוֹת", והלחן שב מיד ומדגיש שוב את המילים "צִבְיָה עֲזוּבָה", עם סלסולים נוגים הממחישים את מצבה העגום של הצבייה העומדת לבדה בין האריות. אך הבית הבא יתחיל מיד בתיאור הגאולה שבוא תבוא, אז "נַעְלֶה לְהַר צִיּוֹן בְּשִׁיר וְזִמְרָה". לא לחינם הלחן המסורתי בוחר שלא לשיר את הבתים כסדרם, בזה אחר זה, אלא לחרוז לסירוגין שורה מהבית הראשון, העוסק בתחינה, ומייד לאחריה שורה מהבית השני, העוסק בגאולה, ולהציב את עצמת הכמיהה בגלות אל מול השמחה העתידית שבוא תבוא –  ולכן ניתן לשמוח בה כבר עכשיו.

יהודי תימן חיו את חורבן ירושלים יום-יום; בניגוד לעדות האחרות, שאמנם הכירו את המשנה "מִשֶּׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין, בָּטְלָה הַשִּׁיר" אך לא פירשו אותה כפשוטה, יהודי תימן קיבלו על עצמם שלא לנגן בשום כלי נגינה עד לבניין בית המקדש. בסרטון שלפנינו מבוצע השיר באופן המסורתי, תוך כדי תיפוף בפח בלבד (כלי הנגינה היחיד שהותר בתימן) המדגיש את עוצמת ההבעה של הקול האנושי כשהוא חשוף, לבדו בחלל ריק. אי אפשר שלא להיזכר בכתף הקרה שקיבלו אותם עולים ראשונים בשנת 1881, שנה לפני הגעת "העלייה הראשונה" הרשמית, כשאיש בירושלים לא הבין מי הם ומה הם, אולי גם בשל אותה ההגייה התימנית הקפדנית שנשמרת כאן בידי הזמרות הצעירות. ואי אפשר גם שלא להתרגש כששומעים את השורה "הָרֵי בְשָׂמִים יַעֲלֶה חֲלוּצִי": "הרי בשמים" הם הרי ירושלים, כפי שמפרש רש"י את שיר השירים ח, יד: "הרי בשמים הוא הר המוריה ובית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן".  "הָרֵי בְשָׂמִים יַעֲלֶה חֲלוּצִי"; כן, גם אלו היו חלוצים, וכך הם קראו בשיריהם – מאות שנים לפני הגעת החלוצים המוכרים לנו מראשית ימי הציונות.