המשוררת הגדולה של היום-יום

סָגְרוּ אֶת בֵּית הַסֵּפֶר, הָלַכְתִּי הַבַּיְתָה,

בְּפֶתַח תִּקְוָה שֶׁל מַטָּה עוֹבְדִים זָרִים,

לַהֲקוֹת צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת, הִסְתּוֹפְפוּ

מִתַּחַת לַדְּקָלִים בָּרְחָבָה מְחַכִּים

לַהַסָּעָה לִפְנֵי כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת,

זֵרֵי פְּלַסְטִיק נֻקְשִׁים לְבָנִים וּוְרֻדִּים

`maid in China` פָּרְחוּ בּוֹהֲקִים

בְּ"שׁוּק הַמִּזְרָח הָרָחוֹק"

וּרְקַב גּוּיָבוֹת וְדַם רִמּוֹנִים וּקְטִיפַת חַבּוּשִׁים

וּזְהַב חַלּוֹת מַהְבִּילוֹת מִתְגּוֹלְלוֹת

בַּעֲרֵמוֹת לְצַד הַמִּדְרָכוֹת:

בָּרוּךְ אַתָּה הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ.

פּוֹעֶלֶת הוֹרָאָה, מֵאָה עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה

אֲחוּזֵי מִשְׂרָה,

נַעֲרֵי הָאוֹצָר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה

אָמְרוּ אֵין עֲבוֹדָה אֵין שָׂכָר,

יְשַׂחֲקוּ לְפָנַי הַנְּעָרִים וְיָזִינוּ אֶת יְלָדַי

אֶת כְּסוּתָם וְאֶת מְעוֹנָם

בִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת שְׁקָלִים,

וּבַכִּכָּר זֵר עֲקוּר מַבָּע עָקַב אַחַר הַהַסָּעָה שֶׁהִתְרַחֲקָה

וְיוֹנָה אֲפֹרָה רָחֲצָה אֶבְרָתָהּ בִּבְרֵכַת מִזְרָקָה חֲלוּדָה

מְרַצֶּדֶת שִׁבְרֵי בַּקְבּוּקֵי ווֹדְקָה

עִם צְפִירַת הַשַּׁבָּת

בַּמַּצֵּבָה לַבָּרוֹן בִּנְיָמִין אַדְמוֹנְד דֶה רוֹטְשִׁילְד

סתיו 2007

(מתוך: זו אני מדברת, ידיעות ספרים / בבל, 2009)

"סגרו את בית הספר", שורת הפתיחה של "סתיו בפתח תקווה", שירה של יודית שחר, מהדהדת במידה מסוימת את המציאות של 2020, שבה אין לדעת אם יפתחו שוב את בתי הספר, אם לפני החגים, או אחריהם. מדוע סגרו את בית הספר שבשיר? קשה לדעת, אולי זו סגירה שגרתית בשל החג, אולי זו השבת, ואולי שביתה של מורים. פועלת ההוראה יוצאת מבית הספר, וכשגבה אל השער היא רואה הכול. מבית הספר והלאה זו "פתח תקווה של מטה", שהיא ישראל של 2007 אבל גם זו של עכשיו, אולי ביתר שאת. בקצב השורות ההולך וגובר מותחת שחר קו בין כל הנקודות, התמונה מתקדרת, ובמקביל מתבררת המציאות. הנה העובדים הזרים המחכים להסעה לפני כניסת השבת, אחריהם אלה זרי הפרחים מפלסטיק "maid in China", שפורחים בוהקים ב"שוק המזרח הרחוק". שחר גם היא פועלת הוראה, ובמציאות של חייה – כמו בזו של המדברת אלינו בשיר – עובדת במאה עשרים וחמישה אחוזי משרה, בשכר של שלושת אלפים ושמונה מאות שקלים. במציאות של 2007 "אם אין עבודה – אין שכר", שורה שמדקלמים פקידי האוצר בשיר, ומהדהדת בקריאה היום את סיום שנת הלימודים האחרונה, ואת ההשתלחות במורות שדרשו שישולם להן שכרן בעבור השעות שלימדו מרחוק. נראה שבמציאות של 2020 גם כשיש עבודה והיא נעשית, השכר לא מובטח, וקבלתו כרוכה בהתנפלות ציבורית מכוערת. 

בדרך מבית הספר הסגור, ממשיכה להלך פועלת ההוראה ועיניה רואות את רקב הגויאבות, דם הרימונים, ו"זהב החלות המהבילות" שנותרו בסוף היום על המדרכה. עולה באפה סרחון הגויאבות המרקיבות. התמונה המכאיבה המשורטטת היטב של אוכל על המדרכה, היא טבע דומם שהוא חיים, שהוא החיים – לחם עבודה, רגע לפני כניסת השבת, תמונה שהיא אגרוף בבטן. אבל דווקא על דם הרימונים אני מבקשת להתעכב. שכן השיר "סתיו בפתח תקווה" מסמן באיזו מידה את רגע הסיום של חגי תשרי, הקו המכריז על תחילתה דה פאקטו של השנה. "אחרי החגים" הוא קו הסיום של הזמן המתבזבז בין חג לחג בבית הספר, הוא הקו המת של כל הדברים שאין לנו רצון לעסוק בהם, כל אותם דברים שנטפל בהם "אחרי החגים." יודית שחר עושה את הפעולה ההפוכה וחושפת את השבור והמדמם, את כל הדברים שדורשים טיפול, שלא סובלים דיחוי עוד. בתמונת המציאות שציירה הרימונים מצביעים על השבר, על הקריעה, על הדימום, ובעיקר על אי האפשרות לפתוח דף חדש ומלא באפשרויות נהדרות בנסיבות הללו. תרי"ג המצוות כמספר גרעיני הרימון, וזכויותינו שירבו, נמחצות כולן תחת משרות מלאות פלוס ומכבשי חיים בלתי פוסקים, תחת מציאות בלתי אפשרית, ומדממות את דם הרימונים שנשאו את תקוותינו על המדרכה בפתח תקווה. פתח תקווה, עיר מגוריה של המשוררת, ומקום ההתרחשות של השיר, מבקשת אולי אף היא לממש ללא הצלחה את הפוטנציאל הגלום בשמה, להעניק איזה פתח לתקווה בפרוס שנה חדשה.

ב-24 שורות קצרות מציירת שחר תמונת מציאות שלמה, מכאיבה, ומצליחה לנוע בין הפרטי לכללי. לדבר את אלה שנמצאים בתחתית הסולם מצד אחד, ולהצביע ולסמן את אלה שיושבים סביב שולחן מקבלי ההחלטות מצד שני – עד פקידי האוצר היא מגיעה. ב"סתיו בפתח תקווה" מהדהדים לרגע גם חמשת הממים של ז'בוטינסקי: מעון, מלבוש, מזון, מורה ומרפא: "ישחקו לפני הנערים ויזינו את ילדיי את כסותם ואת מעונם." נעדר רק המרפא, שאולי מופיע בהיפוכו לאורך מסעה של פועלת ההוראה, שרואה בעיניה את כל מה שחולה ועגום ברחובותיה של אם המושבות. והיעד? שחר יודעת לאן פועלת ההוראה שלה הולכת, ולא במקרה הליכתה מסתיימת עם כניסת השבת, "במצבה לברון בנימין אדמונד דה רוטשילד." 

שחר היא המשוררת הגדולה של היום-יום. זו ששירתה מדברת את החיים, מדברת עם החיים. השירה שלה לא מפסיקה להיות רלוונטית גם בחלוף 13 שנים מאז שנכתבה. בשיריה היא מצליחה לצייר בעוצמה כה רבה מציאות חיים של כל כך הרבה אנשים. הלוואי שבעוד 13 שנים, 24 השורות האלה יהיו עדות לחיים שהיו כאן פעם, ולא יהדהו שוב את המציאות של 2033. אולי אפילו לפני כן, שלא נחכה  13 שנים לקו שמעבר לו לא ידממו את דמם הרימונים, ושנה חדשה שתיפתח תסמן אפשרות אמיתית לזכויות רבות ונהדרות, כאן במקום הזה.

תהילה חכימי היא סופרת ומשוררת, בין ספריה: "מחר נעבוד", שירה, 2014; "חֶבְרָה", פרוזה, מעבדה-רסלינג, 2018. זוכת פרס היצירה לסופרים עבריים, 2018.