ותהפוך רוביא לגזר

מנהג בכל קהילות ישראל לאכול במהלך סעודת ראש השנה מאכלים סימבוליים, הקרויים בפי העם "סימנים", תוך אמירת ברכות לשנה החדשה.

לעדות שונות מנהגי סימנים שונים, אך כולם נסמכים על שני מקורות: האחד, דברי אביי במסכת כריתות: "יהא רגיל אנש למיכל ריש שתא, קרא ורוביא, כרתי וסלקא ותמרי"; ובעברית: יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה: קרא (סוג מיוחד של קישוא) ורוביא (לוביה), כרתי (כרישה) וסלקא (עלי סלק) ותמרי (תמרים), או בקיצור: קרכס"ת. מנהג זה מופיע ביתר פירוט בתקופת הגאונים והראשונים שבאו אחר כך, שגם הצמידו ברכה או בקשה לכל מאכל. ברכות אלו נבחרו בשל הדמיון המצלולי שלהן לשמו של המאכל:

קרא – יקרע רוע גזר דיננו

רוביא – ירבו זכויותינו

כרתי – יכרתו שונאינו

סלקא – יסתלקו חטאנו

תמרי – יתמו חטאים מן הארץ.

המקור השני שעליו מתבסס מנהג ה"סימנים" נמצא בספר נחמיה, פרק ח', שבו אומרים עזרא ונחמיה לעם הנאסף בראש השנה "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו כי חדוות השם היא מעוזכם". זהו המקור למנהג אכילת דבש בליל ראש השנה, והוא מופיע כבר בתקופת הגאונים אצל רב נטורנאי גאון, המסביר: "שנוהגים לאכול בשר שמן ולשתות דבש כדי שתהא כל השנה כולה מתוקה וערבה, ולא יהא בה דבר רע ודבר צרה".

זה כבר לא רלוונטי

 חמשת הסימנים של אביי התפשטו ונשתמרו בקהילות ישראל במזרח. עם זאת, בחלקים אחרים בעם ישראל, עם הנדידה לעומק אירופה (לצרפת, משם לאשכנז ומשם למזרח אירופה) – לאקלים, לגידולים וללשון שונים – איבדו חלק גדול מהסימנים את הרלוונטיות שלהם, הן מבחינת ההיצע והן מבחינת ההקשר האטימולוגי. מסיבה זו הוחלפו סימנים אלה באחרים תוך שמירה על עיקרון הקשר המצלולי. "המגן אברהם אומר לנו למעשה שהדבר החשוב הוא העניין המצלולי ולא הרוביא עצמה. פסיקתו זו היא שיקוף למנהג המזרח אירופי לאכול גזר בראש השנה כסימן לריבוי, שהרי גזרים נקראים ביידיש "מעהרן", ומעהרן ביידיש פירושו ריבוי. כך החליפו הגזרים הפולניים את הרוביא של אביי. לגזרים בפולין הוסיפו דבש ובשר שמן, כמצוות ספר נחמיה, וכך נוצר הצימעס, הגזר המיתולוגי, הוא הוא הרוביא הפולנית "

בצרפת אנו שומעים על אכילת תפוחים אדומים ומתוקים בליל ראש השנה כבר במאה ה-12. בגרמניה, בראשית המאה ה-14, מתאר רבי יעקב בן אשר בעל הטורים את המנהג לאכול תפוח בדבש ולומר "תחדש עלינו שנה טובה ומתוקה" ומוסיף ומציין "שרבו המנהגים כל מקום ומקום לפי מנהגו". מתוך הסיפא אנו למדים שכבר בראשית המאה ה-14 התפתחו באשכנז מנהגים השונים מן המקור של אביי. המגן אברהם (רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר), מחשובי האחרונים שחי במאה ה-17 בפולין, כתב בפירושו על שולחן ערוך לעניין אכילת רוביא בליל החג: "נוכל לומר דהוא הדין כפי שנקרא בלשונות אחרים לשון רבים (ריבוי), יאכל כל מדינה ומדינה כלשונה" (מאכל שצליל ריבוי מצוי בשמו).

המגן אברהם אומר לנו למעשה שהדבר החשוב הוא העניין המצלולי, ולא הרוביא עצמה. פסיקתו זו היא שיקוף למנהג המזרח אירופי לאכול גזר בראש השנה כסימן לריבוי, שהרי גזרים נקראים ביידיש "מעהרן", ומעהרן ביידיש פירושו ריבוי. כך החליפו הגזרים הפולניים את הרוביא של אביי. לגזרים בפולין הוסיפו דבש ובשר שמן, כמצוות ספר נחמיה, וכך נוצר הצימעס, הגזר המיתולוגי, הוא הוא הרוביא הפולנית. את הכרתי והסלקא החליפו האשכנזים בפתיתים המזרח אירופיים – הפערפאלאך, שמזכירים בצליל את המילה "פארפאלן", שפירושה ביידיש "ילכו לאיבוד". וכך הברכות: "יכרתו שונאינו" או "יסתלקו אויבנו ושונאינו" הפכו ל"זאל פארפאלן געיין אלע שונאים".

עם עליות החסידים והפירושים בשלהי המאה ה-18 וראשית המאה ה-19, הביאו איתם העולים את מנהגי הסימנים המזרח אירופאיים לארץ ישראל, ואליהם חיברו את מנהגי קרכס"ת, שאימצו מאחיהם הספרדים. בו בזמן למדו מהם הספרדים את מנהג אכילת הגזר: גזר מצלצל כ"גזרה" (יגזרו וכו' ), ולכן התאימו לו את הברכה "שתגזור עלינו גזרות טובות". ורק הפערפאלאך נותרו נשכחים ומיותמים, אי שם בין ורשה ללובלין.

אז בין שאתם  מקפידים על כל חבילת הקרכס"ת ובין שאתם מסתפקים בתפוח בדבש – מי ייתן ויתקיימו בנו כל הברכות כולן ותתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה!

מתכון לצימעס גזר (מתוך הספר "שמאלץ")

כשאומרים ביידיש "לעשות ממשהו צימעס שלם", הכוונה היא לעשות עניין גדול. ואכן, לעשות צימעס היה עניין גדול: גזרים זכו לבישול איטי וארוך בשומן אווז וקורמלו במעט דבש למעין קונפי. חתיכת עצם או בשר שמן שכנו אחר כבוד בפנים ולתוצאה הסופית הדשנה אין שום קשר או זיקה לדבלולי הגזר המבושל במיץ תפוזים של היום. לצימעס הגזר קראו ביידיש גם "ריינדלאך" שפירושו מטבעות זהב ומתוכו נצנצו שזיפים מיובשים מבריקים משומן. כך מכינים אותו:

החומרים הדרושים:

1 וחצי ק"ג גזר קלוף וחתוך לטבעות

8 בצלי שאלוט מפורקים לגלדים

3 כפות שומן אווז

1 חתיכת עצם מוח

חצי ק"ג בשר שפונדרה

100 גרם שזיפים מיובשים, מגולענים

1 כפית שטוחה פלפל שחור גרוס

1 מקל קינמון

מיץ וקליפה מגוררת מחצי לימון

2 כפות דבש

1 כפית גדושה מלח

אופן ההכנה:

מעסים את גלדי הבצל היטב במלח ומניחים במסננת לעשר דקות, לצורך הגרת נוזלים.

מחממים כף שומן אווז בסיר כבד ומטגנים את השפונדרה והעצם. מנמיכים להבה וממשיכים לבשל כשעה.

מכניסים את גלדי הבצל אל תוך הסיר ומאדים כעשר דקות. מוציאים את הבשר ואת העצם מהסיר, מוסיפים את שתי כפות השומן הנותרות ואת טבעות הגזר ומבשלים 20 דקות על אש נמוכה. מערבבים מדי פעם ומשגיחים שלא יישרף.

מוסיפים את הפלפל השחור, מקל הקינמון והבשר וממשיכים לבשל עוד 50 דקות ללא נוזלים, על להבה נמוכה מאוד.

מוסיפים את הדבש ומערבבים עד שהדבש עוטף את טבעות הגזר. מוסיפים גם את קליפת הלימון והשזיפים ומבשלים עשר דקות נוספות. מגישים חם.