מִתְעוֹרְרוֹת לַחַיִּים מִתּוֹךְ מוֹתֵנוּ

הַגּוּף שֶׁל אִמִּי הוּא כְּמוֹ עֵץ הָרִמּוֹן.

יֵשׁ יָמִים וְדָם יוֹרֵד בֵּין יְרֵכֶיהָ.

"זֶה דַּם הַבְּרָכָה", אוֹמֶרֶת סַבְתָּא 

עוֹטֶפֶת אֶת אִמָּא בִּשְׁטִיחַ תְּפִלָּה

וְשָׁרָה לָהּ מִזְמוֹרִים בְּשָׂפָה עַתִּיקָה.

עַכְשָׁיו בָּא הַדָּם אֶל בֵּין יְרֵכַי.

סַבְתָּא עוֹטֶפֶת אוֹתִי בַּשָּׁטִיחַ שֶׁלָּהּ

וּמְבָרֶכֶת אוֹתִי: "סֵפִיד בַּחְ'תְ בָּאשִי" –

שֶׁהַמַּזָּל שֶׁלָּךְ יִהְיֶה לָבָן.

אִמָּא רוֹכֶנֶת עַל הַקְּדֵרָה וּמְבַשֶּׁלֶת לִי אֶת הַנָּזִיד הָאָדֹם.

אֲנִי נִדְבֶּקֶת בַּשִּׂמְחָה הַפּוֹרֶצֶת מִמֶּנָּה.

סַבְתָּא מַדְלִיקָה אֶת בָּתֵּי הַמְּנוֹרָה וּמַזְמִינָה אֶת הַנָּשִׁים לְהַאֲכִיל אוֹתִי

חֹפֶן נָזִיד אָדֹם מִכַּפּוֹת יְדֵיהֶן.

"אָנָאר", אוֹמֶרֶת חָ'אנוּם עָתָארִי,

"לִמְדִי אֶת סוֹד הַפְּרִיחָה וְהַקְּמִילָה שֶׁל פִּרְחֵי הַגַּן.

לִמְדִי שָׁרָשִׁים, עָלִים וּזְרָעִים מְרַפְּאִים".

"אָנָאר", אוֹמֶרֶת חָ'אנוּם מָאמָא, "הַאֲמִינִי בְּגוּפֵךְ,

הוּא יֵדַע בְּעֵת הַצֹּרֶךְ לְהַחֲלִים בְּעַצְמוֹ.

הוּא יֵדַע אֶת סוֹד הַתְּשׁוּקָה וְהַלֵּדָה. הַאֲמִינִי".

"אָנָאר", אוֹמֶרֶת חָ'אנוּם נָאלֶה, "בְּכִי עַד כְּלוֹת

עַל פְּרִידָה מֵאֲהוּבַיִךְ. שַׁחְרְרִי.

לִבָּם פּוֹעֵם בְּתוֹכֵךְ".

"אָנָאר", אוֹמֶרֶת חָ'אנוּם מוֹרְדֶה שׁוּר, "זִכְרִי, יַלְדָּה,

גַּם בְּמוֹתֵךְ, אֲנַחְנוּ שָׂרִיד שֶׁל צִפּוֹר הַסִּימוֹרְג,

מִתְעוֹרְרוֹת לַחַיִּים מִתּוֹךְ מוֹתֵנוּ".

"אָנָאר", אוֹמֶרֶת סַבְתָּא שֶׁלִּי, "אַל פַּחַד, יַלְדָּה,

אֶהֱבִי אֶת הָעוֹלָם עַד כְּלוֹת. אֶהֱבִי אֶת אֱלֹהַיִךְ.

אֶהֱבִי בְּנֵי אָדָם, אֶהֱבִי בַּעֲלֵי כָּנָף וְחַיּוֹת. שִׁמְרִי עַל חַיֵּיהֶם.

אִכְלִי זְרָעִים וּפֵרוֹת. אִכְלִי שָׁרָשִׁים – זֶה כֹּחֵנוּ".

"אָנָאר", אוֹמֶרֶת חָ'אנוּם נְוֶשְִׁתֶּה, "שִׁירִי מִזְמוֹרִים,

שִׁירִי לְעַצְמֵךְ, לַסַּבְתּוֹת שֶׁלָּךְ, לִילָדַיִךְ. שִׁירִי.

כִּתְבִי שִׁירָה עַל גּוּפֵךְ, עַל בִּטְנֵךְ וְעַל שָׁדַיִךְ. עַל כַּפּוֹת יָדַיִךְ,

עַל יְרֵכַיִךְ, עַל עַפְעַפַּיִךְ".

בַּלַּיְלָה, כִּבְּתָה אִמִּי אֶת בָּתֵּי הַמְּנוֹרוֹת

וְכִסְּתָה אוֹתִי בִּשְׁטִיחַ הַתְּפִלָּה שֶׁל סַבְתָּא.

"אָנָאר", הִיא לָחֲשָׁה, "יָלַדְתִּי אוֹתָךְ עִם בֵּית מְנוֹרָה בַּלֵּב.

לְכִי בַּדֶּרֶךְ בָּה יָאִיר לִבֵּךְ. קְחִי אִתָּךְ

אֶת תִּיק הָרְפוּאָה שֶׁנָּתְנוּ לָךְ הַנָּשִׁים שֶׁלָּנוּ.

קְחִי אֶת הַבְּרָכוֹת. הֵן יִשְׁמְרוּ עָלַיִךְ".

אֶת תִּיק הָרְפוּאָה שֶׁתָּפְרָה לִי אִמִּי שָׁמַרְתִּי שִׁבְעִים שָׁנָה.

נִשְׁמְרוּ בּוֹ בִּרְכוֹת הַנָּשִׁים שֶׁלָּנוּ וְגַּרְגִּירֵי רִמּוֹן

שֶׁנָּטַלְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא מִכַּפּוֹת יָדֶיהָ שֶׁל אִמִּי.

* חָ'אנוּם עָתָארִי – רוקחת עשבי המרפא; חָ'אנוּם מָאמָא – המיילדת; חָ'אנוּם נָאלֶה – המקוננת; חָ'אנוּם מוֹרְדֶה שׁוּר – רוחצת המתים; חָ'אנוּם נֶוֶשְׁתֶּה – כותבת הקמיעות

** סִימוֹרְג – ציפור מיתולוגית הממלאת את משאלותיהן של הנשים. מוזכרת בשָׁאה נָאמֶה – ספר המלכים לפירדוסי, ובפואמה "שפת הציפורים" של המשורר הסוּפי פאריד א-דין עטאר

(מתוך אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סופית, הוצאה עצמית, 2019)

שמה של צילה זן-בר צור מופיע באותיות קטנות וצנועות על כריכת הספר אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סופית. אם פותחים וקוראים בצורה רנדומלית בשירים המופיעים בו, אפשר לטעות ולחשוב שזן-בר צור הופקדה על תרגום 61 שיריה של המשוררת הסופית בת המאה ה-12 אָנָאר בָּאלְחִ'י, והייתה אחראית לכל היותר על הבאתם לדפוס. אלא שבפתח הדבר לספר מתגלה סיפור אחר. זן-בר צור, משוררת וסופרת ישראלית ממוצא אפגני, כלת פרס "אביב" לשירה 2019, מקדימה ומספרת שאָנָאר בָּאלְחִ'י היא, באופן אוקסימורוני, משוררת אמיתית בת בִּדְיוֹנָהּ, או כלשונה של זן-בר צור: "משוררת שמעולם לא נולדה ומעולם לא מתה". 

בהמשך כותבת זן-בר צור שהאימהות הגדולות, "הנשים הקדומות שהיו מלקטות, מבשלות, רוקחות, מיילדות, פותרות חלומות… מספרות סיפורים, מרפאות ומיילדות את הנשמה אל העולם האחר" הן ש"הולידו" מתוכה את אָנָאר ואת שירתה. 

כך או כך, שמה של אָנָאר בשפת הדָרִי פירושו "רימון". זוהי, אם כן, נקודת המוצא שלי לקריאה בשיר אחד מתוך הספר הזה, "הגוף של אימי הוא כמו עץ הרימון", המובא פה לפניכם. 

זכויותיו של הרימון רבות, כידוע, כמו גם סגולותיו הרפואיות (מעניין לציין בהקשר של השיר הספציפי הזה כי הרמב"ם מייחס לרימון תכונה של עצירת דימומים). אזכורים מקראיים, מדרשים ואגדות אין ספור נכתבו על אודותיו, סמלים וכתרים נקשרו בשמו, תוכו וברו – מיתולוגיה פואטית שלמה. לא אגזים אם אומר כי שיר החניכה הזה, "הגוף של אימי הוא כמו עץ הרימון", עשוי להצטרף ברוב כבוד ויקר אל תוך המיתולוגיה המפוארת של הרימון.  

השיר נפתח בשורה שהעניקה לו את שמו: "הַגּוּף שֶׁל אִמִּי הוּא כְּמוֹ עֵץ הָרִמּוֹן". צאו וראו, לא הרחם, כמקובל, לא הבטן, לא פרי הבטן – אלא גוף האישה כולו, כיחידה שלמה והרמונית, הוא-הוא עץ הרימון. שורשיו, גזעו, ענפיו ופריו משולים לאם הגדולה. 

למן הבית הראשון מונחים לפנינו שלושת הדורות, שושלת נשית נצחית של סבתא, אם ובת, וחוזר חלילה. שימו לב שלאורך השיר כולו הסבתא היא הראשונה לעטוף ולברך – ביטוי למסורת ולהיררכיה הקדומה, שבה נשמר לזקני השבט מקום של כבוד ויקר. 

ואז, כבר בשורה השנייה וללא שיהוי, מאדים לנגד עינינו "דַּם הַבְּרָכָה", שהוא הווסת החודשי, שהוא ההבטחה לחיים, ליכולת ליצור חיים. הדם זב בין רגליה של האם בעוד בתה מתבוננת בה ורואה. זוהי תמונה חזקה, פולשנית מאוד, שמתארת חוויה מכוננת בהוויה הנשית: ובכל זאת, חשבו כמה נדירים השירים שנכתבו על אודות החוויה הזאת. מעטים עוד יותר הם אלו שעסקו בה באופן הזה.  

הבית השני מציג עוד מתורת החיים והמשכיותה, בדגש על טקס "הנָּזִיד הָאָדֹם" שנערך, במקורו, לבנות יהודיות מתבגרות בערים מרכזיות על דרך המשי באסיה התיכונה. בבית השני זו הבת שמקבלת את וסתה, וחיש מהר נעטפת על ידי סבתה בשְׁטִיחַ תְּפִלָּה (שמופיע גם בבית הראשון). מהו אותו שטיח תפילה? אין לי מושג. ראיתי לנגד עיניי חיתול לבן, כעין תחבושת או פד, שתפקידו לספוג את הדימום וכאבי המחזור ולברך עליו: "שֶׁהַמַּזָּל שֶׁלָּךְ יִהְיֶה לָבָן", כפי שמברכת הסבתא. הן הצבע האדום והן הצבע הלבן המופיעים בבית הזה מושפעים, כך אני מניחה, מצבעיו של הרימון. 

מעניין לראות שבניגוד לבהלה ולבושה, שהיו נחלת רוב בנות דורי עם קבלת המחזור החודשי, המתבגרת בשיר "נִדְבֶּקֶת בַּשִּׂמְחָה הַפּוֹרֶצֶת" מאימה וסבתה. כלומר, הלאה הבושה וההסתרה. הנשים כולן מחבקות בגאווה ובצהלה את הנשיות שנולדה, ומברכות עליה.  

בבתים הבאים הסבתא "מַזְמִינָה אֶת הַנָּשִׁים" לברך את נכדתה. השמחה, אם כן, אינה משפחתית ומצומצמת, כי אם שבטית, אוניברסלית. המין הנשי כולו חוגג. הינה עוד אישה באה בשעריו. בזו אחר זו מצטרפות הנשים ומברכות את הנערה. זוהי תהלוכה פמיניסטית רבת עוצמה. כל אחת מנשות השבט מעניקה לנערה שיעור, בנדיבות ליבה וחוכמתה. אומרת הרוקחת: "לִמְדִי שָׁרָשִׁים, עָלִים וּזְרָעִים מְרַפְּאִים", והמיילדת מורה: "הַאֲמִינִי בְּגוּפֵךְ". המקוננת ורוחצת המתים מצטרפות גם הן, שהרי בחיים ובמוות עסקינן. שיר חניכה כבר אמרנו? "בְּכִי עַד כְּלוֹת", אומרת המקוננת, "שַׁחְרְרִי". ורוחצת המתים מכניסה את הנערה בסוד גלגול הנשמות: "אֲנַחְנוּ שָׂרִיד שֶׁל צִפּוֹר הַסִּימוֹרְג", היא אומרת לה, "מִתְעוֹרְרוֹת לַחַיִּים מִתּוֹךְ מוֹתֵנוּ". כותבת הקמעות כורכת מזל בשירה ושירה במזל, והרי זו הפואטיקה של היצר והיצירה: "שִׁירִי מִזְמוֹרִים,/ שִׁירִי לְעַצְמֵךְ, לַסַּבְתּוֹת שֶׁלָּךְ, לִילָדַיִךְ. שִׁירִי." היא מצווה. "כִּתְבִי שִׁירָה עַל גּוּפֵךְ, /עַל בִּטְנֵךְ וְעַל שָׁדַיִךְ. עַל כַּפּוֹת יָדַיִךְ,/ עַל יְרֵכַיִךְ, עַל עַפְעַפַּיִךְ."

חותמות את מחזור הברכות והשיר האם והסבתא: "אַל פַּחַד, יַלְדָּה,/ אֶהֱבִי אֶת הָעוֹלָם עַד כְּלוֹת. אֶהֱבִי אֶת אֱלֹהַיִךְ. / אֶהֱבִי בְּנֵי אָדָם, אֶהֱבִי בַּעֲלֵי כָּנָף וְחַיּוֹת […]" ומבטיחות הן, וכמה כוח יש בהבטחה הזאת: "קְחִי אֶת הַבְּרָכוֹת, הֵן יִשְׁמְרוּ עָלַיִךְ". 

והרי זו כל התורה כולה בשיר אחד. 

איריס אליה כהן פרסמה עד כה תשעה ספרי סיפורת, שירה וילדים, בהם "מכתוב", "גלבי", "שחרחורת" וסדרת "סבתא טורבו".