מראה העיניים המרהיב של האור

בְּשִׁלְהֵי קַיִץ

חוֹזְרִים מִמַּסְעֵי כּוֹכָבִים

חַמִּים,

             סוּסִים

בְּשָׂדֶה פָּתוּחַ,

זוֹקְפִים רַעְמָה אֶל שֹׁקֶת הָרוּחַ

רוֹחֲקִים מִצִּנַּת הַלֵּילוֹת הַמְכַסִּים

עוֹד מְעַט תִּכְלֶה שָׁנָה

[רוֹעֶדֶת תֵּאָסֵף אֶל אֻרְווֹת

הַזִּכָּרוֹן כְּמַחְשֶׁבֶת צַיִד

אַחֲרוֹנָה]

שִׁלְהֵי קַיִץ,

וּכְבָר שַׁעֲטַת אֲפָרִים בְּמַקְהֵלַת

פַּעֲמוֹנֵי-אוֹר

(מתוך "חלונות, מרפסת, חצר אחורית", הוצאת תג, 1993)

אחת הפעמים שהיינו בפסטיבל "ימי שירה במדבר", שנערך מדי שנה בשנה בשדה בוקר, פתחתי בשבת לפנות בוקר את תריסי חלון חדרי. על ספסל רחוק, שנשקף אל מול פני נחל צין, ראיתי דמות קטנה יושבת. צללית כהה ברקע השחר העולה. שעתיים מאוחר יותר, בחדר האוכל, כשבירכתי לשלום את המשורר עודד פלד, התברר לי שהוא היה הדמות שעל הספסל. לשאלתי אם נופי הקדומים של המדבר והזריחה העולה נסכו בו השראה השיב במילה אחת – "התפללתי". 

דומה שבעשורים האחרונים מצא פלד את שלוות נפשו ואת אמונתו בטבע הגדול. לאחר שנות הייסורים הסטודנטיאליים בחיפה ושנות החיפוש הקיומי בתל אביב, נדד עם משפחתו צפונה: תחילה לראש פינה ואחר כך לקיבוץ כפר הנשיא. שם הוא מתפלל את תפילותיו החרישיות אל מול הרים נצחיים, מרחבים פתוחים, עצים וציפורים.

כל אלה מגולמים בשירו היפה "בשלהי קיץ". הבית הראשון מציג לעיני הקורא תמונה של שִפעה עצומה. הקיץ קרב אל קִצו, רוחות מתחילות לצנן את האוויר הלוהט, וסוסים שָׁבים הביתה מן המרעה. העולם גדוש בחיים. ברקיעים העליונים תנועה חמה של המאוֹרות הקטנים, הכוכבים. במרחבים התחתונים בעלי חיים זקופי רעמה תרים אחר מקומם, אחר אורוותם. שִׁפעת ההוויה מומחשת היטב בלשון הרבים של השיר (מסעות, כוכבים, סוסים, לילות) כמו גם בחזרה הצלילית הסמיכה על הסיומת "אִים" (חוזרים, כוכבים, חמים, סוסים, זוקפים, רוחקים, מכסים). איזו הרמוניה מופלאה של תנועה במרחב נשמעת בחרוזים מְכַסִּים/סוּסִים, פָּתוּחַ/רוּחַ.

הפרידה מן הקיץ אינה עומדת בסימן של סוף, של קֵץ. זוהי פשוט הדרך הביתה, אל מקום השייכות, האורווה המוגנת, המגוננת, השוקת המרווה. כמה פשוטה ואפקטיבית הטיפוגרפיה של הבית, כשפיזור השורות וקיטוען ממחישים את התנועה בחזרה, את ההתרחקות מצינת הלילה אל בִּטחת השוקת. כמה יפה הצירוף המטפורי "שֹׁקֶת הָרוּחַ" המשלב את הגשמי ברוחני. החזרה איננה רק לצרכים גופניים, הצימאון שחשים הסוסים בגרונם בסוף עונת הקיץ, אלא גם אל המקום שייתן רוויה רוחנית, מקץ כמיהה ממושכת.

השורה הראשונה בבית השני מעלה על דעתנו את הפסוק "תכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה". "עוֹד מְעַט תִּכְלֶה שָׁנָה" כותב עודד פלד, ומפרט בסוגריים ממה אנו נפרדים בסופה של שנה זו. השנה שכעת אינה אלא זיכרון, חוויות, רגשות ומחשבות שכבר מצויים מאחור, אינה הולכת לאיבוד. כמו לסוסים, כך גם לכל הדברים הללו יש מקום ב"אֻרְווֹת הַזִּכָּרוֹן". המילים "מַחְשֶׁבֶת צַיִד אַחֲרוֹנָה" מעלות בדעתנו את המיתוס האינדיאני על אודות שדות הציד הנצחיים. הדברים הנחווים אולי סיימו את דרכם בעולם הזה אבל יש להם מקום של כבוד בזיכרון, במחשבות. הם מַפְרים את ההוויה כמו ששִׁפעת הכוכבים שמעל ממלאת את השמים באורהּ.

התמונה שחותמת את השיר היא בעיניי יצירת מופת קטנה בפני עצמה. כעת, בסוף הקיץ, לא הסוסים הם שדוהרים אל האורווה. אם בתחילת השיר היה לנו שדה פתוח שאִפשר את תנועתם החופשית של הסוסים אל עבר השוקת הרוחנית כעת מי שדוהר הם האפרים. תנועת רגלי הסוסים הקימה לתחייה את כל האדמה. השורות החותמות – "שַׁעֲטַת אֲפָרִים בְּמַקְהֵלַת / פַּעֲמוֹנֵי-אוֹר" – מחברת שלושה חושים זה לזה בסינסתזיה טוטלית: תחושת דהרת רגלי הסוסים וקול פרסותיהם, שנהפכים למקהלה שמשפיעה על תודעת הקורא גם את צליל הלמוּת הפעמונים וגם את מראה העיניים המרהיב של האור.

במקום שיעשה את חשבון הנפש של הזמן העובר וכלה, של חלוף החיים, של הנתיב המתקצר והולך, מוחו של הקורא נשטף כעת באושר ובחסד אינסופיים אל מול פני השנה החדשה.

פרופ׳ רפי וייכרט הוא משורר, מתרגם ועורך הוצאת ״קשב לשירה". מכהן כראש התוכנית לכתיבה יוצרת בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה.