סוכות: דו"ח אינטימי

ארבעת המינים: אסתטיקה קמאית

גילוי מחודש של יופיים של הדברים הפשוטים, המובנים מאליהם: הפרי, השיח, הענף. פגישה מחודשת עם האסתטיקה הקמאית של מה שמסביבנו ובתוכו אנחנו חיים. ילד ספון בפינתו, מגלף ענף שמצא וחושף את עורקיו המשתרגים על חלקת בשרו הלבן; חייל מילואים רבוץ בצל איקליפטוסים בצאלים וידיו משתעשעות בחול הגרגירי הנוזל מבין אצבעותיו; טיילת אוספת אבנים מאובקות בוואדי ושוטפת אותן במי מימייה כדי לחשוף את ציורי הצבעים שעליהן – הם יודעים את רגע ההתגלות והעונג של היופי הזה, הצפון בהוויות הראשוניות.

אבל מי שבורר לו לימון מערימת הלימונים בסופר מחמיץ אותו. המבט שלו תועלתני, קנייני – כמה מיץ אוכל לסחוט מהפרי הצהוב הזה?

צבעו של הפרי מרמז על טעם המיץ, על איכות קליפתו, על טריותו. לא כן באתרוג. תועלתו מועטה. בדוחק אפשר לעשות ממנו ריבה, וגם היא נודעת בסגולותיה יותר מאשר בטעמה. אבל כמה שעות אני מבלה בהתבוננות בגבשושיות שעל קליפתו, בנקבוביות האפלוליות המנקדות את בשרו. בפיטם, בעוקץ, בשושנתא. האם עלתה בו חזזית? כמה רעננות הוא מביא בריחו ובצבעיו, גוני ירוק בהיר-צהוב (אך לא ירוק ככרתי, שהוא פסול).

פרי עץ הדר, אומר המדרש, "הדר באילנו משנה לשנה". עץ שפירותיו מעטרים את בדיו כל השנה, בלא תלות בעונה, נקודות אור זורחות בסבך ירוק.

לולב. עמוד השדרה של אגודת הצמחים. זקוף כגנרל פרוסי. אינו מתכופף ואינו משתנה. אינו מתייבש במהלך החג, ועליו אינם נושרים. הוא, שחושל במדבר, יכול לעמוד בקלות בשבוע של טלטולים בלי לאבד את הראש.

הדס. עץ עבות. האופציה הקשוחה. גבר מסוקס. מביא עוצמה מרוסנת ושפע מתפרץ: עליו חופים את גזעו; שלושה עלים בכל קן. כולם חייבים לצאת מאותה נקודה.

וערבה? רכה ועדינה ואין בה מקושיים של האחרים ולא מתועלותיהם השונות (ריח, טעם, טעם וריח). ערבה בוכייה. עליה תלו הלויים את כינורותיהם כשסירבו לשיר את שיר ה' על נהרות בבל. נשרכת לה בעצלתיים על נחלי ארצנו, והאור המפזז מבין עליה מרצד על המים הזורמים. מפונקת כמו השושנה של הנסיך הקטן. אבל ההיא יחסנית שגדלה בגני אצילים, ואילו זו סתם בטלנית שרובצת לה בלי מעש על גדות הנחלים, טובלת שערותיה במים. ודווקא בה ההזדמנות לחוות את יופיה ואת עדינותה. וכמה אהבה היא משיבה למי שמטפל בה ברוך; וכמה ממהרת היא ליבול אצל מי שמתייחס אליה כמו לשאר הגברים שבחבורה. וכמה דיוקים של יופי בהלכותיה: עלה שלה משוך כנחל, פיה חלק ואינו משונן כמשור, עורה אדמדם ובראשה לבלוב.

וכל המינים פסולים כשהם יבשים, כשאין בהם עוד לחלוחית של חיים.

איזו אינטימיות נוצרת ביני לבינם כשאני אוחז בהם בשתי ידיי ומצמיד אותם לגופי. לבי פועם לנגד האתרוג, ואני מביט בעולם מבין עליה הנעלסים של הערבה, המסתכסכים בעליזות מעל לאתרוג; יונק ביטחון מיציבות עלי ההדס; וקו הלולב מכוון את מבטי לשמים. וכמה קשה עליי הפרידה מהם. כמו ילד שמסרב להיפרד מדובי אהוב, אני מתעקש לאחוז בהם רק עוד רגע, רק עוד קצת, לפני שאחזיר אותם לנרתיק החנוק. " לבי פועם לנגד האתרוג, ואני מביט בעולם מבין עליה הנעלסים של הערבה, המסתכסכים בעליזות מעל לאתרוג; יונק ביטחון מיציבות עלי ההדס; וקו הלולב מכוון את מבטי לשמים. וכמה קשה עליי הפרידה מהם. כמו ילד שמסרב להיפרד מדובי אהוב, אני מתעקש לאחוז בהם רק עוד רגע, רק עוד קצת, לפני שאחזיר אותם לנרתיק החנוק "

הלכות סוכה: שירה מינימליסטית

בית ארעי. קירותיו חייבים להיות קירות, וגגו אסור שיהיה גג ממש. הקירות מבדילים מהחוץ, תוחמים את הפנים. הגג פותח לשמים. הקירות יכולים להיות לבודים, לאפשר ראייה של הסובב ולהיות איתו כמעט בלי חוצץ, אבל הם חייבים לספק הגנה מסוימת, שאילולא כן, אינם קרויים קירות. רווח של יותר משלושה טפחים כבר אינו עוצר בעל חיים או אדם.

הלכות סוכה שבמסכת סוכה הם שירה מינימליסטית: מה המינימום היוצר הרגשה של קיר? מה הגובה הכי נמוך שמנכיח מבנה?

מה מניע ילדים במשחק להתכנס תחת השולחן ולהפכו לבית? ועד היכן צריכה להשתלשל השמיכה מהמיטה העליונה ממיטת הקומתיים כדי להפוך את המיטה התחתונה למקום אינטימי? איזה מרחב נפלא נוצר בפעולה קטנה של העמדת כמה קירות קרטון!

וכמה מחיצות צריך? שתיים ומשהו. ואפשר להשתמש גם בצורת הפתח. וצריך להיזהר בדופן עקומה. כמו סוס העץ של גומבריך – מטאטא דוהר בידיו של פעוט – די ברמיזות אלו כדי לגרום לדמיון האנושי להשלים את החסר ולצייר את המבנה השלם.

כל החומרים כשרים לדפנות בתנאי שהם עומדים ברוח מצויה. אפילו עצים נטועים. אפילו בעלי חיים. אבל הסכך חייב להיות מחומר חי, ואסור שיקבל טומאה ואסור לו להיות אטום. וצילתה חייבת להיות מרובה מחמתה כי הפתח לשמים צריך להגן על האדם, ולא לחשוף אותו לחלוטין לאור אינסוף, אבל חייבים להשאיר ארובות פתוחות, מקום לכניסת הגשם, נוזל החיים, לתוך המרחב הסגור.

קישוטי הסוכה. אסתטיקה צוהלת של גן ילדים. שרשראות עיתון שמחות, מגזרות נייר צבעוני. פירות משתלשלים מהתקרה. רק כאן יסכימו בעלות בתים הבוררות את נברשותיהן בקפידה ליהנות מיוני נייר התלויות בחוט תפירה מן הסכך ומפזזות להן עם כל משב רוח צוהל.

מצוות החג עוצרות לשבעה ימים את שקיפותם של הדברים המובנים מאליהם: קירות וגג, פירות וצמחים. שבוע מחאה משפחתית שמחה נגד ההרגל הקיומי.

חיבוט ערבה: רגע הסיום

וביום הושענא רבה, יום חיתום הדין, רגע הסיום של השבועות הטעונים, מלאי האנרגיה הדתית, שהחלו בראש חודש אלול והגיעו לשיאם בראש השנה וביום הכיפורים, אנו חובטים בערבה. דווקא בה, בעדינה, בפשוטה מכולם. בבת אחת, מציף ריח יַרְקוּת את בית הכנסת. בתווך הקירות הספונים עץ מהוקצע וצבוע אנחנו מכים בכל כוחנו את רגלי ספסלי העץ הכבדים בענפים קטנים של ערבה, הרכה והענוגה מכל צמחי ארבעת המינים.

לי נדמה שלא בערבה אנו חובטים, אלא בבית הכנסת – בממסד העשוי להתאבן ולהתקבע; מכלים את זעמנו בעצים ובאבנים, ברהיטים מאובנים, בממסד דתי-בורגני מוצק; מבקשים להחדיר בכוח לעורקיו, כמו נפח המחדיר סיבי פחם לחרב שהוא מחשל, וכך הופכה לפלדה, מעט חיות זורמת, פרועה; מתעקשים להטמיע במבנה המאורגן משהו מהחופש המופלא, ממבט הילד, מאוויר הסתיו הצלול, מתנועת עלי הערבה על המים, מריצוד אור השמש בסכך, שמילאו את הווייתנו בשבוע האחרון.

בסיום, מתנשפים מעט ממאמץ החבטה ומהכוונות הנלוות לו, אנו עורמים את ענפיה הרכים של הערבה על ראשו של ארון הקודש הנכבד. ביוצאי מבית הכנסת, הוא נדמה עליי כתינוק שסרח וראשו רטוב ופרוע לאחר השתוללות סודית. ורצפת בית הכנסת מכוסה במרבד שלכת של עלי ערבה. הערב ירקדו כאן עם ספר התורה.