סליחה, את מוכרת לי מאיפשהו

אדם הולך ברחוב וחושב לעצמו מחשבות כשלפתע הוא שומע קול זר. "סליחה, מה השעה?", קורא הקול. האדם מציץ בשעונו, משיב מה שמשיב ופונה שוב לדרכו. מדוע ביקש הזר את סליחתו? ועל מה? האם התחרט על מעשה שעשה? האם פגע במישהו? ומה לגבי בעל השעון – האם סלח? האם נפגע? ואולי הייתה זו מחווה ריקה, שטחית ומנוכרת? האם יש קשר בין הסליחה הזאת ובין הסליחות האמיתיות, הקשות, שביקש בחייו ושביקשו ממנו?

כדי לנסות ולעמוד על פשר סליחה זו, שכביכול נאמרת מן השפה ולחוץ, ולבחון את טיב הקשר בינה ובין הסליחה האחרת, שנהוג לייחס לה יתר משמעות וחשיבות, נפנה לעיון קצר בכמה כתובים מקראיים. השורש סל"ח אמנם נאמר במקרא רק לגבי אלוהים, אך הואיל ואלוהים הוא אולי הדמות האנושית ביותר במקרא, נוכל ללמוד מכאן משהו גם על הסליחה שבין אדם לחברו.

בתוך המקרא אפשר לזהות שתי תפיסות סליחה מנוגדות. התפיסה הראשונה, והרווחת מבין השתיים, משתקפת בכתובים רבים ממגוון סוגות, זרמים ותקופות. ההצגה הפרדיגמטית שלה מופיעה בתפילה שנשא שלמה המלך לפי המסופר בספר מלכים, בעת ייסוד המקדש:

"בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה. וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם" (מלכים א ח 33–34).

שרשרת האירועים המתוארת כאן מתחילה בחטא אנושי שבעקבותיו בא עונש אלוהי. העונש מוביל לפנייה מחודשת אל אלוהים, והוא שומע וסולח ומבטל את העונש. נוכל בקלות להעתיק את שרשרת האירועים הזאת לסליחה בין-אישית: אדם פוגע בחברו; הנפגע מבהיר לפוגע את מצב הדברים – לעיתים בהחמצת פנים או בדברים קשים, לעיתים גם במעשים; הפוגע מתחרט ומבקש את סליחתו של הנפגע; והדברים שבים לקדמותם.

האם טופס בקשה הוא בקשה?

לפי תפיסת הסליחה הספונטנית, כדי לזכות בסליחה, צריך לבקש אותה (כפי שנראה בהמשך, הדבר אינו טריוויאלי). בסיפורת המקראית יש מאפיינים סגנוניים משותפים לפנייה לריבון אנושי ולפנייה לריבונו של עולם – למשל הביטוי "בִּי אֲדֹנִי" (מאוחר יותר ביקשו המנקדים להבחין בין ההקשרים, ובהקשר של פנייה לאל, ניקדו: "בִּי אֲדֹנָי"), או ההקפדה של הפונה לכנות את עצמו "עַבְדְּךָ".

לעניין הסליחה, חשוב במיוחד לציין שני מאפיינים של התפילה התקפים לגבי בקשות באשר הן. המאפיין הראשון הוא הספונטניות של המבקש: כשמחייבים אותנו להגיש "טופס בקשה" כדי לקבל דבר-מה, קשה להגדיר זאת כבקשה. אנו מצפים שהבקשה תבוא מרצונו החופשי של המבקש ושהוא ינסח אותה בעצמו, בלשונו ומתוך הנסיבות המיוחדות של המקרה שלו.

המאפיין השני והחשוב עוד יותר של בקשה הוא האפשרות לסרב. הצעה שאי-אפשר לסרב לה אינה הצעה, אלא פקודה. כאשר אני מבקש דבר-מה מאדם אחר, בעצם פעולת הבקשה אני מודה שאיננו חייב למלא את בקשתי. אם יחליט שלא למלא אותה, זה עשוי להיות פוגע ומקומם, אך לפחות מבחינה פורמלית, הסירוב יהיה לגיטימי.

שני המאפיינים הללו תקפים בנוגע לתפילות לסליחה במקרא. איננו מוצאים שתי תפילות זהות, שכן כל אחד מהמבקשים מתייחס לסיטואציה המסוימת שהוא מצוי בה ומביע את אישיותו ואת השקפותיו, וישנם גם חוטאים שאינם מבקשים סליחה כלל. גם את המאפיין השני של הבקשה אנו מוצאים ביחס לסליחה: לעיתים אלוהים מסרב לסלוח.

במגילת איכה למשל נאמר: "נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ, אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ. סַכֹּתָה בָאַף וַתִּרְדְּפֵנוּ, הָרַגְתָּ לֹא חָמָלְתָּ. סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה" (ג, 42–44). הפסוקים האלה מתארים את המנגנון שראינו בתפילת שלמה, אך בלי השלבים האחרונים. התפילה נדחתה: אלוהים מסתתר בענן כדי שהתפילה לא תגיע אליו, כמו אדם פגוע המכונס בעצמו ומסרב להאזין לניסיונות לפייס אותו.

אם לחזור לסיפור השעון שפתחנו בו, נתקשה למצוא קשר בינו ובין תיאורי הסליחה המקראיים שראינו עד כה. האדם ששאל "מה השעה" לא עשה כל רע לבעל השעון, ובעל השעון לא נפגע ממנו, ובוודאי לא העניש אותו. יתרה מזו, בקשת הסליחה הופיעה לפני המעשה עצמו, וזה מעורר תמיהה: אם הוא חושב שפנייה לזר לשם בירור השעה היא מעשה פסול שראוי לבקש עליו סליחה, למה בכל זאת פנה? ואם החליט לפנות, מדוע ביקש סליחה? מלבד זאת, לא נראה שעמדה לבעל השעון הזכות לסרב. אומנם לא חלה עליו חובה משפטית למסור את השעה, אך סירוב לעשות זאת היה בוודאי מתפרש כגסות רוח או למצער כהתנהגות תמוהה.

ההסבר לתופעת "סליחה מה השעה?"

ייתכן שההסבר לתופעת "סליחה מה השעה" יימצא בתפיסה אלטרנטיבית המצויה במקרא באשר לסליחה האלוהית. תפיסה זו משתקפת בחלקים מסוימים מהתורה, שלפי ההשערה המקובלת בחקר המקרא, מוצאם בחוגי הכהונה. תפיסת הסליחה הכוהנית, שנקרא לה "הסליחה המכנית", באה לידי ביטוי בחוקים הנוגעים לקורבנות החטאת והאשם בספר ויקרא ובספר במדבר. הנה למשל חוק העוסק בחטא בשגגה שעשה הנשיא:

אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי ה' חַטָּאת הוּא. וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה. וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ. (ויקרא ד 22–26)

חטאו של הנשיא נעשה בשגגה. הוא אינו מבקש סליחה, אלא מביא קורבן למקדש. לאחר סדרת פעולות קבועה מראש, שהמקריב והכהן עושים על הקורבן, התוצאה היא: "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ". בהמשך נעסוק במשמעותה של הכפרה, אך כעת נתמקד בסליחה. שני המאפיינים המהותיים שמצאנו בתפיסת הסליחה הספונטנית שבין אדם למקום, ושסביר שנצפה למצוא אותם גם בסליחה שבין אדם לחברו, אינם נמצאים בחוק שלפנינו: לא הספונטניות של מבקש הסליחה, ולא זו של הסולח.

הנשיא אינו בוחר לבקש סליחה, אלא מחויב לעשות זאת. איננו יודעים אם הוא מתחרט על מעשיו או חש רגשות אשמה; הוא בוודאי חש מחויבות כלשהי, שכן החוק מניח שהחוטא יקיים את החוק הזה בעצמו. אך ליתר דיוק, החוטא אינו מחויב לבקש סליחה, אלא לעשות פעולות מסוימות שיובילו לסליחה. שום מילה אינה יוצאת מפיו. ובניגוד לדברי בקשה, שאפשר לנסח בדרכים שונות, פעולותיו של החוטא המקריב קורבן מוכתבות מראש בלא כל בחירה מצדו.

כשם שאין כאן מבקש סליחה, אין כאן גם סולח. החוק מציין את התוצאה של הריטואל בפועל הסביל: "וְנִסְלַח". החטא נעשה "מִכָּל מִצְוֹת ה'", והריטואל נערך "לִפְנֵי ה'", במקדש – אך מעבר לכך אין כל אזכור של אלוהים בחוק, ואין לו כל מעורבות בתהליך. הסליחה – או אולי מוטב לומר ההיסלחות – היא התוצאה האוטומטית של סדרת הפעולות שקדמו לה. ברוב תיאורי הסליחה במקרא, המשקפים את תפיסת הסליחה הספונטנית, הכתובים קושרים בין הסליחה האלוהית ובין טובו של האל, חסדו ורחמיו. לעומת זאת, בחוק הכוהני שלפנינו אין כל נימוק לסליחה ואין לה כל מטען רגשי או אישי. זוהי סליחה בלי סולח, המתרחשת מעצמה.

הרקע התיאולוגי לתפיסת הסליחה המכנית זר לעולמם של רוב קוראי המאמר הזה, ולכן חשוב לתאר אותו בקצרה. הרעיון המרכזי של המקור הכוהני שבתורה שהאל שוכן במקדש, ובאמצעות שכינתו במקדש הוא שוכן בקרב העם. כך אומר אלוהים למשה בהר סיני: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). פעולות מסוימות המצוינות בחוקה הכוהנית שבתורה – חלקן בתחום החטאים וחלקן קשורות בהפרשות גופניות או באירועי חיים כגון דם וסת, לידה או מוות – מטמאות את המקדש ומסכנות את המשך נוכחותו של אלוהים בקרב העם. משום כך, נדרשות פעולות ניקוי, שיתקנו את הנזקים ויטהרו את המקדש.

הפועל המציין את ניקוי הקודשים מהחטאים ומהטומאות הוא כִּפֶּר. באכדית משמעותו של שורש זה היא לקנח, לנקות. יש לכך כמובן קשר ליום הכיפורים, כפי שנראה להלן. ואולם, החטא אינו מזיק רק למקדש, אלא גם לחוטא. לחטא יש קיום כאובייקט מטאפיזי שחייבים להסיר מן החוטא. הפועל המציין את הסרת החטא מן החוטא הוא סָלַח. מובנו של הפועל הזה באכדית קשור בהזאת מים או ברחיצה, ומתברר שהדימוי העומד בבסיס הפועל הזה הוא שהחטא נתפס כלכלוך, והסליחה היא הרחיצה המנקה את האדם מהלכלוך שדבק בו.

החוקים הכוהניים מאפשרים, וליתר דיוק מחייבים, את שרשרת הפעולות המובילה לסליחה רק במקרים של עבירות קלות, על פי רוב בשגגה. עבירות שנעשו "בְּיָד רָמָה" (במדבר טו 30), כלומר במזיד, אינן ראויות לסליחה לפי תפיסה זו. בחטאים שיש עליהם סליחה, כפי שראינו, הסליחה מתרחשת באופן אוטומטי ובלי מעורבות ישירה של אלוהים. מעורבותו של אלוהים בתהליך מסתכמת בכך שהוא, כנראה, קבע כיצד הדברים יתרחשו, והוא שציווה, לפי הכתוב, כיצד יש לנהוג בכל אחד מהמקרים.

סדר חברתי שהופר

תפיסת הסליחה המכנית המשתקפת בכתובים הכוהניים מבוססת אפוא על הנחות תיאולוגיות כבדות משקל, העשויות להיראות בלתי-רלוונטיות לקוראים בני זמננו. ואולם, יש בכל זאת שמץ של דמיון בין הסליחה המכנית, האוטומטית וחסרת הרגש ובין אותה סליחה שפתחנו בה – "סליחה, מה השעה?".

כדי להבין מדוע, נדמיין מצב שבו זר פונה אלינו לפתע ומבקש דבר מה בלי לומר קודם את המילה "סליחה", או נניח שאדם דורך על הרגל שלי באוטובוס, והוא מבחין בכך, אך אינו מבקש סליחה. יש בכך משהו מקומם. הרי בחברה שלנו, פנייה לזרים או דריכה על רגליהם נחשבות לדבר בלתי-ראוי. הוא אומנם מוצדק בנסיבות מסוימות, אך כאשר עושים את הפעולות הללו, יש להבהיר את חריגותן. יש להצהיר הצהרה מעין זו: "אומנם אין זה מקובל לפנות לזרים, אך אל דאגה, אינני מתכוון לשבש את הסדר החברתי אלא רק לרגע, ומיד אחר כך הוא ישוב לקדמותו". ההצהרה הזאת למעשה מתמצה במילה "סליחה".

הסליחה הזאת נענית מיד, בלא שהות. היא חייבת להיות חסרת רגש, אוטומטית, משני צדי המתרס. למעשה, האדם ששאל "מה השעה" לא ביקש סליחה, אלא אמר את המילה "סליחה". באותה המידה הוא יכול היה להרים את ידו (כמקובל בין נהגים למשל). משום כך הוא יכול לומר את המילה סליחה גם לפני המעשה או תוך כדי עשייתו, והוא גם אינו מצפה לתגובה או ממתין לאישור. אין כאן תהליך בין-אישי מורכב וטעון, אלא מעין טקס.

נדמיין למשל את הפנייה הבאה: "אדוני, אנא סלח לי, מחל לי, כפר לי, הרי אני ככלי מלא בושה וכלימה, אך שמא תוכל לומר לי: מה השעה?". ומנגד נדמיין את התשובה הזאת: "שקלתי את הדבר והפכתי בו לילה שלם, וכעת אני חש מפויס ושלו. התגברתי על הפגיעה, ואני נרגש לבשר לך כי השעה היא עשר ועשרה".

זהו דו-שיח מוזר. העיכובים הללו מיותרים ואף מפריעים, שכן הנושא כאן איננו רגשות שנפגעו, אלא סדר חברתי שהופר. הסדר החברתי אינו דבר של מה בכך, שכן הוא מארגן את מחשבותינו ואת רגשותינו. הסליחה המתוארת במקור הכוהני אינה נוגעת לסדר החברתי, אלא לסדר הקוסמי, לעצם קיומו של העולם. ישנם מעשים שהם אמנם לא חמורים כשלעצמם, והם אף נעשו בשגגה, אך אין לעבור עליהם לסדר היום. חובה לנקוט את הפרוצדורה המקובלת ולא לסטות ממנה כדי לזכות בסליחה ולשוב למצב העניינים התקין.

לנקות את המקדש, לא את האדם

ומה לגבי יום הכיפורים? לאיזו מהסליחות הוא שייך? רבים מאיתנו היו רוצים לראות בו את הסליחה הספונטנית, הדיאלוגית, את הפיוס העמוק בין הלבבות המסוכסכים. במקרא, לפחות, אין לכך זכר. זהו יום הכיפורים, לא יום הסליחות, וכפרה – כפי שראינו – פירושה ניקוי הקודשים מהטומאה והחטאים שדבקו בו, כדי להבטיח את המשך שכינתו של אלוהים במקדש: "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז 16). עניינו של יום הכיפורים המקראי הוא לנקות את המקדש, לא את האדם, ומשום כך הסליחה אינה מוזכרת כאן כלל. ואם הסליחה האלוהית אינה מוזכרת – קל וחומר הסליחה שבין אדם לחברו, שאין כל קשר בינה ובין יום הכיפורים המקראי.

במהלך עמוק ומרתק, שאין כאן המקום לתאר אותו בהרחבה, הפכו חז"ל את יום הכיפורים ליום של תיקון אישי וחברתי (שהוא השיא של "עשרת ימי תשובה", שגם להם אין זכר במקרא). הם קבעו כי יום הכיפורים אינו מכפר על פגיעה באדם אחר "עד שירצה את חברו", וכך הושלם לכאורה המהלך שבו הסליחה הספונטנית תפסה את מקומה של הסליחה המכנית.

ובכל זאת, אין להתעלם מנוכחות מסוימת של תפיסת הסליחה המכנית גם ביום הכיפורים שלנו. המכניות מתבטאת קודם כול בעצם העובדה שיש לסליחה מועד בלוח השנה. אם בקשת הסליחה בוקעת מן הלב ומבקיעה את הלב – מה לה ולתאריך כזה או אחר?

דומה שהתאריך הקבוע מסגיר את העובדה שבקשות סליחה באשר הן, יהיו כנות ועמוקות ככל שיהיו, מתרחשות תמיד בתוך הקשר חברתי ובתוך כללים ברורים. בסופו של דבר, המרחק בין הסליחה הספונטנית לסליחה המכנית אינו גדול כל כך. ראינו שהסליחה המכנית שבמקרא טומנת בחובה הנחות תיאולוגיות רבות משמעות באשר לאל, לאדם ולמקדש. בהקשרים בין-אישיים היא מביעה את הכללים האומרים כיצד ראוי להתנהג ואילו התנהגויות חריגות ניתן לסבול באופן מוגבל (כך למשל, החוקים מתירים ליפול על אדם אחר בטעות באוטובוס צפוף, אך הם מחייבים לבקש על כך סליחה, והם אינם מתירים לקפוץ על מישהו בכוונה).

מנגד, גם לסליחה הספונטנית יש מאפיינים מכניים. יש לה תאריך קבוע, וישנן דרכים מקובלות לבקש את הסליחה ולהעניק אותה. הרמב"ם בהלכות תשובה ניסה למסד עוד יותר את הכללים האלה, אולם באופן בלתי-כתוב, הם קיימים בכל חברה.

יום הכיפורים, שנעשה בחלוף השנים ליום הסליחות, הוא טקס החוזר על עצמו מדי שנה באופן כמעט זהה. גם בקשות סליחה הן טקסים. בהקשרים מסוימים אין בהן דבר מלבד טקס, דהיינו סדרת פעולות קבועה ומוסכמת שאינה דורשת מעורבות רגשית ושיקול דעת. אך בקשת הסליחה –  מאלוהים שחטאנו לו או מאדם שפגענו בו – אינה נעשית משום כך חסרת משמעות. באורח פלאי, כמעט מאגי, יש בה כוח להסיר את השפעתם של המעשים המערערים ולהשיב את המצב לקדמותו. במובן הזה, הסליחה היא אחת הדרכים לתקן את העולם.