ערן צור – בזכרי על משכבי

בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו

אָקוּמָה וְאָבוֹאָה אֶל בֵּית אֱלֹהַי וַהֲדוֹמָיו

וָאֹמַר בְּנָשְׂאִי עַיִן בְּתַחֲנוּנַי אֱלֵי שָׁמָיו

נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

לְךָ אֵלִי צוּר חֵילִי מְנוּסָתִי בְצָרָתִי

בְּךָ שִׂבְרִי וְתִקְוָתִי אֱיָלוּתִי בְּגָלוּתִי

לְךָ כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי וְנֶגְדְּךָ כָּל תַאֲוָתִי

פְּדֵה עֶבֶד לְךָ צוֹעֵק מִיַּד רוֹדָיו וְקָמָיו

נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

עֲנֵנִי יְיָ עֲנֵנִי בְּקָרְאִי מִן הַמֵצַר

וְיִוָדַע בָּעַמִּים כִּי יָדְךָ לֹא תִקְצַר

וְאַל תִּבְזֶה עֱנוּת עָנִי צוֹעֵק מִתִגְרַת צַר

אֲשֶׁר פְּשָׁעָיו לְךָ מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה עַל עֲלוּמָיו

נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

מַה יִתְאוֹנֵן וְיֹאמַר מַה יְדַבֵּר וְיִצְטַדָּק

יְצִיר חוֹמֶר אֲשֶׁר תָשׁוּב גְּוִיָּתוֹ כְּאָבָק דַּק

מַה יִתֵּן לְךָ הָאָדָם כִּי יִרְשַׁע וְכִי יִצְדַּק

הַלֹא מִלָּיו וּמִפְעָלָיו כְּתוּבִים בְּסֵפֶר יָמָיו

נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

חֲצוֹת לַיְלָה לְךָ קָמוּ עֲבָדֶיךָ בְּמַהֲלָלָם

זְכוּת אָבוֹת לָהֶם תִזְכּוֹר וְאַל תֵּפֶן לְמַעֲלָלָם

קְנֵה עֲדָתְךָ כִּימֵי קֶדֶם קְדוֹשׁ יַעֲקֹב גֹּאֲלָם

וְהִנָּשֵׂא הָאֵל עוֹשֶׂה הַשָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו

נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

מנהג אמירת הסליחות בימי חודש אלול והימים הנוראים הוא מהתובעניים ביהדות. בני עדות המזרח קמים בשעות-לא-שעות מדי לילה בלילה, במשך 40 יום, כדי להגיד נוסח ארוך שלוקח שעה במקרה הטוב. ובכל זאת, הפך המנהג לאחד הפופולריים בישראל של ימינו, ואחד הבודדים שהתקבל באופן גורף בגרסה הספרדית דווקא, הארוכה. מה גורם לבחור מסורתי ממוצע לבוא באמצע הלילה לבית הכנסת, לשיר שירים פשוטים וטקסטים רפטטיביים, גם כשלא העמיק בהם ולא ניסה לרדת לסודותיהם?

פיוטי הסליחות אינם מעטים, והם עוסקים בתחינה ובווידוי. אולם כפי שכותב איתי מור-יוסף ב"אתר הפיוט והתפילה", "בזכרי על משכבי" מיוחד בכך שהוא מתאר את סיטואציית אמירת הסליחות עצמה. כשהאדם עולה על משכבו בחודש אלול ונזכר במעשיו הרעים, נודדת שנתו והוא מרגיש צורך לקום וללכת "אֶל בֵּית אֱלֹהַי וַהֲדוֹמָיו" – בית הכנסת, ולהפיל את תחינתו אל האל: "נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ / כִּי רַבִּים רַחֲמָיו". זהו כמובן ציטוט תנ"כי – לאחר שדויד חוטא בספירת העם, הוא נדרש על ידי גד הנביא לבחור בין עונשי רעב, מלחמה או מגפה. הוא בוחר במגפה כדי להיות תלוי בה' לבדו ולא בבני אדם, ואומר "נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו". בעת מגפה אין במי להילחם, נותר רק לזעוק לאל לבדו – ולכן היא עדיפה על העונשים האחרים, כי ה' הוא רחום ומתרצה. דומה שהפזמון החוזר הזה מהדהד במיוחד בשנה שלנו.

לאחר סיפור קימתו של האדם לסליחות, ממשיכים הבתים הבאים אל תפילתו. זהו מבנה ייחודי על רקע פיוטי הסליחות האחרים שאין בהם סיפור מסגרת, ומעניין לקרוא שר' יהודה אבן בלעם, כותב הפיוט, לא התפרסם כפייטן דווקא. הוא חי בתקופת השגשוג היהודית בספרד במאה ה-11, ועסק בפילוסופיה, דקדוק ופירוש המקרא; לצד זאת כתב גם מעט פיוטים, ביניהם זה שלפנינו. בבית השני הוא מסביר על פני שלוש שורות שאין לאדם על מי להישען חוץ מאשר על בוראו, מה שמוביל לשורה הרביעית: "פְּדֵה עֶבֶד לְךָ צוֹעֵק / מִיַּד רוֹדָיו וְקָמָיו!" על אף שלחנו של השיר הוא חזרתי במובהק וכל שורותיו מושרות באותו הלחן, את השורה הזו נוהגים לפעמים לשיר גבוה יותר, בזעקה, והיא מהווה את השורה היחידה בשיר שלעתים הלחן בה משתנה מעט.

אומנם, קיימים פיוטים שבהם שורה אחת של לחן מושרת על פני הפיוט כולו, אך בפיוטי הסליחות זה פחות נפוץ: מלבד הפיוט שלפנינו יש רק עוד פיוט אחד כזה: "בן אדם מה לך נרדם?" שגם הוא מתייחד בכך שמספר את סיפור המסגרת של האדם הקם לסליחות. כיוון שתוכן השירים הללו מתפתח, מספר סיפור ויוצר עניין, הם לא נזקקו ליותר משורת לחן אחת. אך אם לקהל ששר את הפיוט המרגש וחוזר שוב ושוב על המנגינה האחת נכונה חוויה מרוממת, כיצד יבוצע פיוט חזרתי שכזה במופע על במה?

במסגרת פרויקט "עננו" של בית אבי חי, נחשף ערן צור לשיר ונשבה בקסמו, לדבריו הן בגלל הטקסט האנושי והחשוף והן בגלל הזרימה המוזיקלית שלו. שנה לאחר מכן ביצע צור את השיר בפסטיבל הפיוט, יחד עם אמנים נוספים כמו דויד מנחם בקולות ודרבוקה, שלומי שבן בפסנתר ודניאל זמיר בסקסופון. החבורה המרשימה הזו מעניקה עיבוד אינטנסיבי ואפל כראוי לפיוט העוסק בהתמודדותו של האדם עם ייסוריו הפנימיים: כל בית מתחיל בשירה חרישית, בווליום שקט אך מתוח ועם תיפוף ברקע. ככל שמתקדמים לאורך הבית הנגינה נעשית צפופה יותר ויותר, הפסנתר חוזר שוב ושוב על תו אחד באובססיביות, הסקסופון נכנס לתמונה, עד שמגיעה ההתפרצות בשורת הפזמון, שבה עולה צור באוקטבה ושר בזעקה: "נפלה נא ביד ה', כי רבים רחמיו!" את ההתפרצות הרגשית ממשיך סולו סקסופון עוצמתי של דניאל זמיר, שהוא גם נגן ג'אז מדופלם וגם חסיד חב"ד לשעבר, ובעל יכולת הבעת עוצמה רגשית במוזיקה ללא צורך במילים.

רחמיו של ה' רבים, אך לא מובטחים. בבתים השלישי והרביעי, המשורר מחפש סיבות מדוע יבחר ה' לחוס עליו: כיוון שהוא מתוודה על חטאותיו, כדי שתיוודע גדולתו של ה' בעמים, או בטענה "מָה יִתֵּן לְךָ הָאָדָם כִּי יִרְשַׁע וְכִי יִצְדַּק?" הפייטן אולי מבוהל, תוהה איך יימחל לו ומזכיר לעצמו שוב ושוב באובססיביות את העובדה שרחמיו של ה' רבים; כפי שגם המנגינה חוזרת על עצמה שוב ושוב, וכפי שהביצוע שלפנינו מדגיש בחזרתיות הרבה שלו. אולם בבית האחרון עובר פתאום המשורר לדבר בלשון רבים, כמו נזכר שמלכתחילה קם באמצע הלילה כדי להצטרף לאומרי הסליחות בבית הכנסת, ולהיות חלק מחבורת הקמים:

"חֲצוֹת לַיְלָה לְךָ קָמוּ עֲבָדֶיךָ בְּמַהֲלָלָם

זְכוּת אָבוֹת לָהֶם תִזְכּוֹר וְאַל תֵּפֶן לְמַעֲלָלָם

קְנֵה עֲדָתְךָ כִּימֵי קֶדֶם קְדוֹשׁ יַעֲקֹב גֹּאֲלָם"

הנה התשובה: ה' יסלח לאדם כי הוא חלק מעדה גדולה, בעלת זכות אבות, שבניה קמים בחצות הליל להגיד סליחות. האדם שקם להגיד סליחות מכליל את עצמו בעדה המבקשת על עצמה בלשון רבים ולכן זכאית לסליחה, גם אם הוא עצמו לא העמיק בכל משפט ולא בהכרח מבין את משמעותו. כעת גם מובנת הבחירה במשפט שהוא הפזמון החוזר, שאומר בלשון רבים דווקא – "נפלה נא ביד ה'." גם בביצוע שלפנינו המילים מוקרנות והקהל מצטרף לשירה, כשבסיום חוזרים שוב ושוב על שורת הפזמון; השירה יחד הופכת את הבקשה להבטחה, שאם נפול יחד ביד ה' – נגלה כי רבים רחמיו.