פתוח-סגור-פתוח

הנה ההוכחה שאין חדש תחת השמש. החופש הגדול הסתיים, ובימים שבהם אין טעם להתחיל משהו חדש כי ממילא תכף מתחילים החגים והכול נעצר, המורה מבקשת שנכתוב חיבור, והפעם  : "מתי נפתחו או נסגרו שערי השמים בשבילך".

ואני חושב: אם יש שערים בשמים, מה מחזיק אותם? אם יש שער, צריכה להיות חומה או גדר שאי אפשר לעבור דרכה. אולי זו גדר חיה של שיחי שמים שאפשר להציץ דרכה? אולי אפילו יש בה איזה פתח קטן, כמו בגן של הענק, שדרכו אפשר להתגנב ולכייף בפנים בלי להסתבך עם הסברים בכניסה?

אולי השער תמיד פתוח. אין שומרים, אין בדיקה ביטחונית, לא צריך לקנות כרטיסים. 

ניטשה דיבר על שער ההוויה הנצחית: מצדו האחד נמצאים כל אתמולינו, ומן העבר האחר – העתיד. מול השער עומדים המעשים שלנו, שאותם ממשיל ניטשה לילדים שלנו. אנחנו והילדים נעים במתואם קדימה ואחורה על סף השער, במין ריקוד נצחי. לי זה נראה נכון. אולי השער תמיד פתוח. אין שומרים, אין בדיקה ביטחונית, לא צריך לקנות כרטיסים. כל מנעול אפשר לפרוץ, שום דבר לא יכול להיות סגור לנצח והשמים הם הרי נצחיים. לשמים אין רצון; רק הרצונות שלנו הם שפותחים וסוגרים. יש מי שאומר שדווקא חסרי הרצון, אלה הנשארים תמיד פתוחים כמו השמים, הם הנכנסים ויוצאים בשערים – ואפילו לא מודעים לקיומם.

  "כשקרן לא התקשרה אלי אחרי שחזרה מהטיול השנתי, התחלתי לחשוש. החשש נהפך למבוסס מאוד כשידידה משותפת סיפרה לי שהיא הסתובבה שם צמוד מאוד לאילן פאר, בחור גבוה שלמד ציור. אני זוכר שאמרתי לכל מי שהסכים להקשיב: "זה כאילו שנסגרו לי השמים" "

לחברה הרצינית הראשונה שלי קראו קרן. היא למדה בבית הספר לאמנויות בחיפה, עם כל הטיפוסים האלה שהסתכלו עלינו, העכברים מהקריות, באיזו התנשאות. כשהיא לא התקשרה אלי אחרי שחזרה מהטיול השנתי, התחלתי לחשוש. החשש נהפך למבוסס מאוד כשידידה משותפת סיפרה לי שהיא הסתובבה שם צמוד מאוד לאילן פאר, בחור גבוה שלמד ציור. אני זוכר שאמרתי לכל מי שהסכים להקשיב: "זה כאילו שנסגרו לי השמים".

החלטתי לעשות מעשה והתגנבתי למסיבת הסיום של בית הספר שלהם, שהתקיימה באיזה מועדון בחיפה. זאת היתה תבוסה מוחלטת: היא והחבר החדש שלה עמדו בפינה אחת של האולם וציחקקו לעברי, ומדי פעם אחד החברים שלהם עבר לידי והתנגש בי "בטעות". המשכתי בתוכנית – לנעוץ בה מבטים מאשימים עד שהיא תרד על הברכיים, תכריז על אהבתה הנצחית ותתחנן למחילה. דמיינתי את עצמי מגיש לה את לבי המרוסק בקופסה קטנה, רגע לפני שאעצום את עיניי לנצח, בלי מילה אחת של מחילה.

לקראת סוף הערב עלתה לבמה להקה מקומית ששמה משביתי השמחה. כמה הולם. היה להם שיר אחד, עם שורה אחת, שעליה הם חזרו במונוטוניות במשך המון זמן: "אנחנו משביתי השמחה, אנחנו משביתי השמחה". גם לי היתה גיטרה וידעתי לנגן קצת, וככל שהסיוט הסוריאליסטי הזה נמשך, שקעתי יותר ויותר לתוך הקצב, ודמותה של איזו בחורה שפעם, לפני שעתיים, היתה אהבת חיי הנצחית, נהפכה למטושטשת יותר ויותר. מצאתי אהבה חדשה (וזה לא היה הסולן של משביתי השמחה!). חשבתי שאני יכול לעלות על הבמה הזאת ולעשות את זה טוב יותר. משהו אמר לי שאני יכול. חזרתי הביתה וכתבתי את השיר הראשון שלי. לפעמים שער אחד נסגר רק בשביל שאחר ייפתח.