פתיחת שער בעת נעילת שער

השערים ננעלו כשהייתי בכיתה ח'. אבא שלי לקח אותי ועוד חבר שלי מהכיתה לסרט 'אני והחבר'ה' בקולנוע סמדר, ממש ליד הבית. עבור ילד צעיר אין דבר שדומה יותר לחוויה של התגלות מאשר סרט בבית קולנוע. ההתרגשות והדרך, לפעמים אחרי ציפייה דרוכה של כמה ימים; ההליכה הנרגשת והכניסה להיכל; רכישת תשמישי הקדושה – הפופקורן, שבלעדיו אי אפשר; הוילון העולה בחגיגיות, והאיש המסתורי שם מאחור ששופך עלינו אור צבעוני, דמויות וסיפורים. אבל הפעם, משהו  אחר קרה. השערים של קולנוע סמדר היו סגורים. חזרנו הביתה ובדקנו שוב בעיתון את שעת ההקרנה, רק כדי לחזור חזרה לבית הקולנוע ולגלות שוב שערים נעולים.

רק כעבור כמה זמן התברר שזהו, השערים ננעלו לתמיד. קולנוע סמדר עמד שומם כמה וכמה  שנים עד שנפתח מחדש, ואנחנו היינו שם ברגע שזה קרה, שעת הנעילה. אין יותר קופות ואין אישה זקנה וקטנה עם שער לבן שיוצאת בהפסקה וניגשת לפתוח דוכן ממתקים קטן עם סוכריות כל כך ישנות שהשיניים נשברות. בחזרה לאותו רגע קשה, השערים הנעולים של קולנוע סמדר וביטול ההקרנה של 'אני והחבר'ה' שכל כך ציפינו לה עשו משהו לעולם. המציאות נתקעה. היה משהו אלים בגילוי הזה של מציאות חלקית, שבורה, שלא יכולה לממש עבורנו את מה שהבטיחה.

הסיפור הזה מזכיר לי עוד חוויה של נעילת שערים. כמה שנים אחר כך, אני אחרי תיכון, אחרי כמה שנים בישיבה ובצבא והעולם נתקע שוב. זו לא הייתה חוויה צבאית קשה שתקעה מקלות בגלגלי המציאות, למרות שעברתי כמה כאלו ואיבדתי כמה חברים. זו לא הייתה סטירת לחי רומנטית או שברון לב, למרות שגם כמה כאלה היו שם אז. זה היה משהו אישי לחלוטין, ביני לביני, או יותר נכון – ביני לבין קוני, ביני לבינו.

שנים שהתפללתי בדבקות, בצעקות ומחיאות כפיים, בריקוד ובשתיקה. התשוקה לדבר, לפגוש ולדבק עצמי בו הוציאה ממני שלל מאמצים וקולות, געיות ובכיות. אבל לאחריהן תמיד השתרר שקט, בתחילה שקט טעון ומתוח ומרוגש, מלא מחשבות וכוונות ודרכים להיטיב עם הבריות. אך לאחר זמן השתיקה נהייתה קשה ומעיקה, שתיקת השמיים. אלוהים לא ענה, לא דיבר, לא שר, לא יצא. בניגוד למה שאומרים על חודש אלול בשם האדמו"ר הזקן, המלך לא יצא לשדה לפגוש את עמו. המלך חטף שיתוק ושכב במיטה, לא יכול לדבר או לזוז. תחושת אלוהות כזו חלשה, נזקקת וחסרה שברה אותי. לא יכולתי יותר להשקיע מאמץ רוחני ופיזי בערוץ תקשורת ללא מענה, חד-כיווני. הרגשתי ריק, מנוצל.

"זו לא הייתה חוויה צבאית קשה שתקעה מקלות בגלגלי המציאות, למרות שעברתי כמה כאלו ואיבדתי כמה חברים. זו לא הייתה סטירת לחי רומנטית או שברון לב, למרות שגם כמה כאלה היו שם אז. זה היה משהו אישי לחלוטין, ביני לביני, או יותר נכון – ביני לבין קוני, ביני לבינו".

קשה לומר שאני והוא שיקמנו את היחסים מאז, אבל מה שחשוב זה שהרבה סימני שאלה נעלמו. תקוות התנפצו אל מול שערים נעולים, מול ודאות אכזרית. מה שנותרה עוד, זו ההבנה הקשה והטובה, שאין הדבר תלוי אלא בי. שערי שמיים הסגורים פתחו אצלי שערים פנימיים לדרכים חדשות, משאבים רוחניים ומשימות קדושות משלי. שאלות שהייתי תמיד מפנה למישהו אחר, תקוות שתמיד תליתי במשהו אחר, חזרו אל הנמען היחיד האמיתי – אני. תקופת האבל הסתיימה בשחרור אדיר. לא פורקן, לא כפירה, אלא שחרור. לא שחרור ממשהו (חובת התפילה, עול מלכות שמים) אלא שחרור של משהו שיצא ועדיין יוצא מתוכי. קול פנימי.