שומע תפילה

התופעה המרתקת ביותר בתנ"ך היא המציאות שבה מתקיים דיאלוג עם אלוהים. אין מדובר בקשר חד-צדדי, שבו בני אדם הם הפונים אל הקב"ה ומתפללים אליו ואת התשובה הם מקבלים מכוח אמונתם בלבד, אלא בקשר דיאלוגי, שבו הקב"ה עונה לבני האדם. תוכן המענים האלוהיים מגוון מאוד: לא מצאנו בתנ"ך ולו במקום אחד את האתוס המופיע מאוחר יותר, "שתוק, כך עלתה במחשבה לפני", כי אם להפך: הקב"ה מאזין גם לטענות גדולי המקרא, ופעמים רבות אף "משתכנע" מהטיעונים שלהם ומשנה את הנהגתו. אפשר לדלג לרגע על השאלות הפילוסופיות והתיאולוגיות שדיאלוג זה מעורר, ולפני כן רק להקשיב לדיאלוג זה ולהתגעגע אליו.

זו הסיבה שפרשני שיר השירים ראו את הספר כאלגוריה של חיי האמונה. האמונה והקשר שבין האדם לאלוהים הוא דו-סטרי וכולל בתוכו את כל נפתולי האהבה: משיכה ודחייה, כיסופים וריחוק, פתיחת דלת ונעילתה – זה מה שעולה מתוך התנ"ך.

משאלות לבנו – לטובה

האם נותר משהו מכל זה בחיי האמונה של ימינו? כשאלות אמונה רבות, התשובה תלויה בעיני המתבונן ובעיני האדם המאמין. יש שחווים את המענה המתמיד של הקב"ה בחייהם הפרטיים דרך תופעות אישיות שהם קושרים בהשגחה הפרטית ובהיענות לתפילות; יש שחווים זאת דרך ההיסטוריה, ורואים, לדוגמה, בשיבת עם ישראל לארץ ישראל מענה אלוהי לכל התפילות; יש שמבססים את אמונתם על מעשי נסים פרטיים, שבהם הם רואים תגובה מיידית לבקשתם; ויש שמנגד חווים בצורה עמוקה ביותר את הגלות, את סילוק השכינה ואת גניזת הדיאלוג בגובהי מרומים ומטמיעים בעצמם את ההכרה שהקשר עם הקב"ה עדיין קטוע ומנותק והוא חלק מייסורי הגלות וממבחני האמונה.

אני מאמין שהתפילה עצמה היא מה שאנו יכולים לממש היום באותו דיאלוג. מדובר אמנם במימוש חלקי, אולם אף לו משמעויות רבות הפועלות בתוכנו. לכל דיאלוג יש שני פנים – דיבור והקשבה. בתפילתנו באים שני הפנים האלה לידי ביטוי. אנו מדברים – והרבה – בתפילה; פורשים בפני ריבונו של עולם את עצמנו. אנו עושים זאת בתפילה המנוסחת מראש, שהיא תמיד בלשון רבים, וכך אנו בבחינת חלק מהציבור הפונה אל הקב"ה, ובתפילה האישית שלנו, שבה אנו מדברים עם הקב"ה על עצמנו – משמחותינו עד מצוקותינו, ומהשבח שאנו מבקשים לחלוק לו ועד למחאה ולטענה על מה שמתרחש בעולם. לא זו בלבד, אלא שאנו מציינים בתפילתנו "כי אתה שומע תפילה, ברוך אתה ד' שומע תפילה", לאמור: כאדם מתפלל, אני מאמין באמונה שלמה שריבונו של עולם מאזין לתפילותינו. הוא לא התחייב, כמובן, להיענות לכל תפילה שאנו שוטחים לפניו, ואין לנו הבטחה כלשהי שמה שאנו מבקשים הוא הדבר הנכון. אנו אפילו מודעים לכך, ובניגוד למילות השיר "כל שנבקש לו יהי", אנו מבקשים "וימלא ה' משאלות לבנו לטובה", מתוך הכרה עמוקה שלא כל מה שאנו מבקשים אכן מתקבל. חוויית התפילה עצמה היא היא פן אחד של הדיאלוג.

האם אנו מקבלים תשובה? האם גם ריבונו של עולם דובר אלינו בתפילה? בעולמם של חכמים דובר על "תפילתו שגורה בפיו", כאינדיקציה לכך שריבונו של עולם עונה לנו. אפשר אפוא כי התשובה ניתנת בתפילה עצמה, עוד קודם לבחינת המציאות ולמילוי המבוקש המעשי. יש ימים שבהם התפילה עצמה היא התשובה, שכן התחושה כי אכן אנו מדברים עם אלוהים היא בבחינת הקשר העמוק עם הקב"ה. זה אינו הדיאלוג התנ"כי השלם, אולם זו עוצמתה המיוחדת של התפילה גם היום. עד שיתחדש הקשר הישיר יותר.