שם טוב לוי – בן אדמה

בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ

קוּם וְהַצְלַח אִמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ מַעֲלוֹתָיו עוֹלִים עֲלוֹת שֶׁמֶשׁ

בֵּין שְׁדֵי אֵם יִשְׁכַּב וְאַל יָמֵשׁ צַוְּארֵי אָב יִקַּח לְמֶרְכַּבְתּוֹ

מַה תְּאִיצוּן מוּסָר לְבֶן עֶשֶׂר עוֹד מְעַט קָט יִגְדַּל וְיִוָּסֵר

דַּבְּרוּ לוֹ חֵן חֵן וְיִתְבַּשֵּׂר שַׁעֲשׁוּעָיו יוֹלְדָיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ

מַה נְּעִימִים יָמִים לְבֶן עֶשְׂרִים קַל כְּעֹפֶר דּוֹלֵג עֲלֵי הָרִים

בָּז לְמוּסָר לוֹעֵג לְקוֹל מוֹרִים יַעֲלַת חֵן חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ

בֶּן שְׁלוֹשִׁים נָפַל בְּיַד אֵשֶׁת קָם וְהִבִּיט הִנּוֹ בְתוֹךְ רֶשֶׁת

אִלְּצוּהוּ סָבִיב בְּנֵי קֶשֶׁת מִשְׁאֲלוֹת לֵב בָּנָיו וְלֵב אִשְׁתּוֹ

נָע וְנִכְנָע מַשִּׂיג לְאַרְבָּעִים שָׂשׂ בְּחֶלְקוֹ אִם רַע וְאִם נָעִים

רָץ לְדַרְכּוֹ וַיַּעֲזֹב רֵעִים עַל עֲמָלוֹ יַעְמֹד בְּמִשְׁמַרְתּוֹ

בֶּן חֲמִשִּׁים יִזְכֹּר יְמֵי הֶבֶל יֶאֱבַל כִּי קָרְבוּ יְמֵי אֵבֶל

בָּז בְּעֵינָיו אֶת כָּל יְקָר תֵּבֵל כִּי יְפַחֵד פֶּן קָרְבָה עִתּוֹ

שַׁאֲלוּ מֶה הָיָה לְבֶן שִׁשִּׁים אֵין בְּעֵצָיו בַּדִּים וְשָׁרָשִׁים

כִּי שְׂרִידָיו דַּלִּים וְנֶחְלָשִׁים לֹא יְקוּמוּן אִתּוֹ בְמִלְחַמְתּוֹ

אִם שְׁנוֹתָיו נָגְעוּ אֱלֵי שִׁבְעִים אֵין דְּבָרָיו נִרְאִים וְנִשְׁמָעִים

רַק לְמַשָּׂא יִהְיֶה עֲלֵי רֵעִים מַעֲמָס עַל נַפְשׁוֹ וּמִשְׁעַנְתּוֹ

בֶּן שְׁמוֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו

בוּז וְלַעַג לִבְנוֹ וְלִשְׁכֵנָיו רוֹש בְּכוֹסוֹ גַם לַעֲנָה פִתּוֹ

אַחֲרֵי זֶה כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב

אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ

"תקראי את הטקסט הזה, 'בן אדמה', שמתאר אדם מהרגע שהוא נולד, ואז בן חמש, ובן עשר, כל בית מתאר איזה גיל מסוים, מה קורה לו שם, גיל ארבעים, חמישים, עד שהוא מגיע לגיל שמונים, אין ראייה, הכול מדלדל, לאף אחד כבר לא אכפת ממנו… זה נוגע. אתה מרגיש שאתה עובר את כל החיים שלך בשיר. וזה לא כתוב כמו שאני מדבר עכשיו, זה כתוב בצורה גאונית. וגם איכשהו, זה שמישהו מהעם שלי כתב את זה – לא שאני מזלזל, אני מאוד יודע להעריך תרבות מכל מקום, ומוזיקה טובה או תרבות טובה, מאיפה שהיא לא תבוא אני מקבל אותה בזרועות פתוחות ועם כושר הספיגה הכי גדול שאני יכול – אבל כנראה שהעניין של השייכות התעורר אצלי יותר, כי זה שזה שלנו, אני מרגיש שייך… 'בן אדמה': יש גם את הבנאדם בפנים וגם אדמה, כל מיני מילים קטנות כאלה. זה תהליך שגרם לי להתעמק יותר במשמעות ובתוכן של מילים שבתיכון, למשל, קיבלתי כמובן מאליו, וזה לא עשה לי כמעט כלום."

כך מספר שם טוב לוי לטל גורדון בריאיון לפני 10 שנים, לקראת השתתפותו במופע "פיוטי הבלקן", שממנו לקוח הביצוע שלפנינו. לוי, מבכירי מלחיני המוזיקה הישראלית, אינו חלק מגל המוזיקאים שחזרו בתשובה והחלו לשים כיפה או כובע בהופעותיהם, ובכל זאת מגמת ההתעוררות אל הפיוטים והמקורות השפיעה גם עליו. בגיל 55 הקים המוזיקאי המוערך את "אנסמבל שם טוב לוי", והתחיל פרק חדש ביצירתו. בענווה האופיינית לו צירף אליו קבוצת מוזיקאים מגוונת, ויחד הוציאו שלושה אלבומים במגוון סגנונות – ג'אז, מוזיקה ערבית, מוזיקה בלקנית, טנגו… וגם פיוטים: האלבום השני של האנסמבל מכיל את הפיוט שלפנינו, ואף נקרא "בן אדמה" על שמו. אם הישראליות של שנות השבעים הוגדרה על ידי שם טוב לוי שעובד עם אריק איינשטיין, ויחד סיפקו לנו נכסי צאן ברזל של "ארץ ישראל הישנה והטובה", הרי שלוי לא נתקע בנוסטלגיה ומתקדם במסע אל הישראליות כפי שהיא כיום: פסיפס של תרבויות וגלויות שיוצר פיוז'ן תרבותי עשיר.

כותרת המופע היא "פיוטי הבלקן", אך במקרה הזה העיבוד מבוסס על לחן מרוקאי דווקא, בשינויים גדולים ועם התאמה לסגנון המוזיקלי של האנסמבל. הפיוט הלא פשוט הזה מלווה את האדם לאורך כל חייו ומדגיש את אפסיותו, ולא לחינם הוא מושר דווקא ביום הכיפורים, בסיום תפילת ערבית. תפילת ערבית היא הראשונה בתפילות היום הקדוש והגוף עדיין לא מותש מהצום; פעמים רבות בתום התפילה מתכנסים אנשים ומשוחחים, הולכים יחד בשכונה, אולי גם "מריצים צחוקים". סיום תפילת ערבית בתזכורת הזאת, על שפלותו של האדם ועל מה שחשוב באמת, משחררת את המתפללים לביתם עם תחושת כובד ראש המתאימה ליום הנכבד. בקהילות אחרות נהגו לשיר אותו בסיום תפילת מוסף, שגם אחריה יש הפסקה שבה חוזרים המתפללים לביתם, עד לתפילת המנחה; העיקרון אותו עיקרון.

את הפיוט כתב ככל הנראה ר' יהודה הלוי, הפייטן הגדול שחי בספרד במאה ה-11. כידוע, ריה"ל חלם כל חייו על עלייה לארץ ישראל, ובסוף חייו ניסה להגשים את חלומו. ספינתו הגיעה לנמל אלכסנדריה שבמצרים, ומשם יצאה לארץ ישראל. על פי האגדה, ריה"ל אכן זכה להגיע לארץ, ואף לצפות על ירושלים מרחוק ולקרוא את השורה המפורסמת שלו "ציון, הלא תשאלי לשלום אסירייך"; באותו הרגע, הגיע פרש ערבי ודרס אותו למוות (אף שירושלים כלל לא הייתה אז ערבית, אלא צלבנית). המחשבה שמי שכתב על אפסותו של האדם ושל חייו מת בדרך כה טרגית מוסיפה עוד סמליות לביצוע השיר הזה כאן, בירושלים, המקום שאליו כָּסַף ושבו מצא את מותו. גם הצפייה בביצוע הזה כעת טעונה בסמליות, שכן אך לפני כמה שבועות איבד אנסמבל שם טוב לוי את אחד מחבריו, הגיטריסט גדי בן אלישע ז"ל, שהלך לעולמו בטרם עת, בגיל 51.

הלחן של הפיוט רפטטיבי מאוד: שורת לחן אחת שחוזרת על עצמה לאורך כל השיר, הן בבתים והן בפזמון החוזר. כך הלחן מעצים את המסר של הטקסט – "בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ, כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ" – האדם גדל, מתפתח ועולה בשנים, אך המוות נשאר ברקע והמציאות לא משתנה. שמיעת השיר מעלה מחשבות נוגות: מה המטרה של הפיוט הזה, לייאש? האומנם באמת החיים כאלה אפורים? והיכן ריה"ל הכותב שירי אהבה, שירי שבת, שירי יין, שירי תשוקה?

בביצוע שלפנינו, החל בדקה 3:10, האנסמבל משלב אקורדים בעלי גוון ג'אזי, שמרככים מייד את הנוקשות של הפיוט. בהמשך מתווספים גם עוד כלי הקשה, ששומרים על הדרמטיות אבל מוסיפים גם קצת תזוזה נעימה בגוף. זהו סודה של שירת הסליחות: הלחן הכיפי על מילות התוכחה גורם לכך שנרצה לשיר אותן, ואפילו בחדווה – אחרת היינו מעדיפים להתחמק ולא לשמוע את התכנים הלא-פשוטים לנו.

בסיום הפיוט מגיעות המילים "אַחֲרֵי זֶה כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב". כאן מדגים הפסנתר התפרקות של ממש, יציאה מכל סולם והרמוניה, שמדמה כמובן את רגע המוות. אבל השיר עוד לא תם: יש לו פזמון חוזר, שורה שאמורה לחזור בתום כל בית. האנסמבל אכן שב אל השורה החוזרת, אבל שר רק את החצי הראשון שלה: "בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ". ומה יזכור? האמנים נותנים לכל אחד מאיתנו, בסיום המסע הזה לאורכם של החיים, להמשיך ולהשלים את החסר בעצמו.

מוקדש לזכרו של גדי בן אלישע ז"ל.