אם תרצו ספגטי בולונז

אִם תִּרְצוּ סְפָּגֶטִי בּוֹלוֹנֶז,

תְּקַבְּלוּ אֶת כָּל הַסְּפָּגֶטִי בּוֹלוֹנֶז שֶׁבָּעוֹלָם.

אִם תִּרְצוּ אֶת כָּל הַסְּפָּגֶטִי בּוֹלוֹנֶז שֶׁבָּעוֹלָם,

תְּקַבְּלוּ בְּקֹשִי מַעֲטָפָה רֵיקָה עִם פֶּתֶק:

"מִשְׁלוֹחַ הַבּוֹלוֹנֶז אָבַד בַּדֶּרֶךְ

מִמַּרְסֵי לְחֵיפָה;

אוּלַי טָבַע בַּיָּם

אוּלַי נֶחְטַף בִּידֵי אוּזְבֶּקִים מְשֻׁלְּחֵי רֶסֶן

אוּלַי הִתְפּוֹצֵץ בְּטָעוּת".

אִם תִּרְצוּ אַהֲבָה,

תְּקַבְּלוּ בְּקֹשִי מַעֲטָפָה רֵיקָה, בְּלִי כְּתֹבֶת,

בְּלִי כְּלוּם.

אַחֲרֵי הַבְּכִי וְהַשֵּׁנָה תָּבִינוּ

שֶׁאֶפְשָׁר

לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמַּעֲטָפָה הָרֵיקָה,

לָשִׂים בָּהּ מַשֶּׁהוּ:

אוּלַי שֶׁבֶר זְכוּכִית

אוּלַי טַבַּעַת שֶׁהִתְעַקְּמָה

אוּלַי קְוֻצַּת שֵׂעָר. מַשֶּׁהוּ.

אִם תְּבַקְּשׁוּ מַעֲטָפָה רֵיקָה,

תְּקַבְּלוּ אַהֲבָה,

אֶת כָּל הָאַהֲבָה שֶׁבָּעוֹלָם.

(מתוך "באר חלב באמצע עיר", הוצאת עם עובד, 2009)

האיש שראה בשירה באר חלב באמצע עיר, הניח ספגטי בולונז באמצע שיר. זה מתחיל בדבר פשוט, ארצי ויומיומי – ספגטי בולונז, ארוחת צהריים, ונגמר בגבוה ובנשגב – כל האהבה שבעולם.

זה שיר שמלמד לרצות נכון. לרצות במידה. לא מעט מדי ולא הרבה מדי. כי כשמבקשים את הכול מקבלים בקושי משהו. איזו זיקה סמויה ויפה מתקיימת בין המלים "לבקש" ו"בקושי"; פעמיים מופיעה ה"בקושי" לצד הבקשה, ובשתי הפעמים היא באה עם מעטפה ריקה. 

אבל מה היא המעטפה הריקה הזאת? הרי היא לא סתם משהו; היא מלאה בפוטנציאל, היא התחלה חדשה, אפשר לשים בה הרבה דברים.

בפעם הראשונה נקבל מעטפה ריקה אם נגזים ונרצה את כל הספגטי בולונז שבעולם. בפעם השנייה נקבל אותה אם נעז לבקש אהבה, שהיא מצרך יקר המציאות. אבל בפעם השנייה, זו ששוברת את הלב, "אחרי הבכי והשינה", נולדת מודעות חדשה: מבינים שיש מה לעשות גם עם מעטפה ריקה.

אפשר, למשל, לשים בה דברים בלתי שימושיים בעליל: שבר זכוכית, טבעת שהתעקמה, קווצת שיער. דברים שבורים, מקולקלים, נטולי הקשר, זרים ומוזרים. אבל מי אמר שליופי חייבת להיות תכלית? הרי השיר, על פי לסקלי, הוא "חפץ בלתי שימושי". שירה היא חפץ בלתי שימושי.

ומי הוא זה השולח את המעטפה הריקה? הוא הרי שם, נוכח. ולא רק שהוא נוכח, יש לו גם הומור. תראו מה הוא מעולל למשלוח הבולונז: טביעה בים, חטיפה בידי אוזבקים, פיצוץ.

פעמיים מופיע גם המבנה המשולש של ה"אולי" (אולי-אולי-אולי) – בפעם הראשונה עם משלוח הבולונז שאנחנו תוהים מה עלה בגורלו, ובפעם השנייה עם המעטפה הריקה שאנחנו מנסים להבין מה עושים איתה. יש קסם של אגדת ילדים ב"אולי" הזה. מי אכל את הדייסה שלי? מה קרה לשלגייה? אולי התעוררה? אולי המשיכה לנמנם?

כל מיני אפשרויות. ולסקלי היה משורר של אפשרויות. משורר מהודר בלבושו ובלשונו. הוא נולד ביולי 1952 כבן יחיד להורים ילידי צ'כיה וניצולי שואה. גדל בתחושת זרות מתמדת, שייך ולא שייך. עם הורים שצועקים מסיוטים בלילות, ובימים לא מדברים על אושוויץ. "יש לי ארבעה אחים שנולדו מתים", כתב, "והם קוראים לי לשוב אליהם. / בגדתי בהם כשנולדתי וערקתי אל תוך העולם. / הם מתגעגעים אלי ואני אליהם. / הם אינם יכולים לשוב אלי אך אני יכול / לשוב אליהם".

שיער בהיר חלק ועיני תכלת וחזות שלא מכאן. גדל בגבעתיים. חי שנים בהולנד. חזר לתל אביב והמציא אותה, ביחד עם חבורה של כותבים ואמנים בשנות השמונים. הומו מוצהר, עסק במחול וכוריאוגרפיה, ערך ב"העיר" וכתב בין השאר את "השער האחורי", פרח בשנות השמונים שהיו עשור מוקצן, ניהיליסטי, תגובת נגד למלחמות ולפוליטיקה של שנות השבעים. 

לסקלי כתב שירה יפהפייה, אבל רק אחרי מותו ממחלת האיידס ב-1994, בגיל 42 בלבד, החלה שירתו להגיע אל מעגלים רחבים יותר של אוהבי שירה. הוא כתב כבר מגיל 14, אבל ספר שיריו הראשון, האצבע, פורסם כשהיה בן 34. אחריו באו חיבור וחיסור מ-1988, העכברים ולאה גולדברג מ-1992, וספרו האחרון סוטים יקרים מ-1994. מאיר ויזלטיר ערך אנתולוגיה מקיפה משיריו, באר חלב באמצע עיר, ב-2009.

לסקלי, כוכב זוהר שממשיך לנצנץ ממרחקיו המוזרים, נכנס אל הקאנון אחרי מותו. 

בחזרה אל הספגטי בולונז.

אם ראש השנה הוא עת רצון, "אם תרצו" הוא שיעור ברצייה. אם מבקשים את הריק, מקבלים את המלא.

אני הייתי רוצה מעטפה ריקה. ואתם?

שירי לב-ארי היא אשת תקשורת וספרות. כתבה בנושאי ספרות לעיתון ״הארץ״, ערכה והגישה תוכניות רדיו בקול ישראל וב״כאן״, כותבת לעיתון ״כלכליסט״. בעלת תואר ראשון בספרות ופילוסופיה ותואר שני במדעי הדתות מאוניברסיטת תל אביב.