בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה אֲנִי מְאֻשָּׁר

בְּאַרְבַּע לִפְנוֹת בֹּקֶר מִתְחַלְּפִים.

אִמָּא מִתְעוֹרֶרֶת, אַבָּא

נִכְנַס לִישׁוֹן.

קְצָת לִפְנֵי יוֹצֵא לַמִּרְפֶּסֶת לְעַשֵּׁן,

יוֹשֵׁב עִם הַגַּב לַיָּרֵחַ וְרוֹאֶה

דֶּרֶך הַתְּרִיס

אִמָּא מְחַבֶּקֶת תִּינֹקֶת

טוֹפַחַת קַלוֹת עַל גַּבָּהּ

מְחַכָּה לִגְרֶפְּס.

אַנְשֵׁי אֱלֹהִים מִתְעוֹרְרִים עַכְשָׁו לִסְלִיחוֹת

בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. קְצָת לֹא נָעִים לִי

לְהוֹדוֹת

בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה

אֲנִי מְאֻשָּׁר.

(מתוך "זהב אריות", טנג'יר 2016)

עשר שנות ישיבה ליטאית הפסדתי את ה"אלול" שלי אל הפחד. מכווץ תחת השמש האיומה של סוף הקיץ, עושה בלילות ספירת מלאי של אשמות: לא למדתי מספיק תורה, לא דייקתי עצמי לשם שמיים, לא כיוונתי לבי בתפילות ואפילו החסרתי מהן. אוי לי ואבוי לי. 

הייתי מטריד את עצמי בשאלות שנראו כחשבון נפש נוקב, כמו כמה הייתי קרוב להשם ואם בכלל, ומה לי ולספרים העתיקים האלה ולתפילות שחוזרות על עצמן כל יום שלוש פעמים, ואיפה אני ואיפה בקשת הסליחה הכנה והאם יש בכוחה לכפר על כל העוונות שלי שפערו חורים בנשמתי ובנשמת האומה כולה? ככה הייתי מלקה את עצמי על חטא, אך בפועל לא היה זה חשבון נפש שהוביל אותי למקומות טובים יותר או להתעלות רוחנית. להפך. זה היה דין וחשבון נוקשה שנבע מפחד מעורפל. רצפת החדר בפנימיית הישיבה הייתה כמו מים שאין להם סוף ובתוכם דגים רועדים מאימת הדין הממשמש ובא, ודימיתי בעיני רוחי את המלך עולה מהשדה לחפש אותי ולתפוס בשולי החולשות שלי ולא ידעתי היכן להסתתר ממנו. המלך של האלולים ההם היה סר וזעף ומצפה מנתיניו, ובתוכם אני, להיות מושלמים מדי. מי יכול לְרַצות מלך כזה? בטח לא אני. והייאוש הפך לכר נוח לקבור בו את הראש עד יעברו הימים הנוראים הנוראיים הללו. בבית המדרש המשגיח היה מספר שנה אחרי שנה את הסיפור המיתולוגי על הצדיק שהתעלף כשהכריזו "אלול", וכמה שניסיתי למצוא את הצדיק ההוא בתוכי לא הצלחתי, והפאתוס שבו הסיפור סופר לא הרשים אותי. בשנים מסוימות אף פקפקתי באמיתות המעשה. הנימה ההספדית של שיחות רבני הישיבה בשעת השקיעה שבין מנחה לערבית רק סגרה בעדי דלתות של תשובה, ומילות התפילה הרגישו תפלות מאי פעם. מסביב ישבו צעירים ממני שהתנדנדו בדבקות מעל ספרי המוסר. קוראים בקול רם בפעם המי יודע כמה: "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו" (מסילת ישרים), ולמרות שכולם עצמו עיניים יותר מתמיד והתעלות רוחנית אפפה את הישיבה כולה, אצלי הלב רק הלך ונסגר ודבר לא הצליח לפתוח לי אותו לאהבה. 

ומי דיבר אז על אהבה בכלל?

לא אני. 

רק חיכיתי שהתקופה הזו תיגמר כבר. שיבוא החורף הטוב עם השגרה הרגילה שלו והלילות הארוכים והקרים והאפור העוטף והגשם המטהר. חיכיתי לסתם יום רגיל. בלי סליחות ובלי שפתיים דולקות. הימים הנוראים האלה היו גדולים עליי. הייתי משתבלל בתוכם, תופס איזו פינה, מחכה שהמלך יחזור לארמון וישאיר לנו את השדה, שהדגים שבים יחדלו מלרעוד ואיתם גם אני. 

אבל היום, כבר שנה רביעית שאני מחכה להם, לימים הנוראים. אולי כי אני מרפא בהם את כל היראות הנפולות והפחד הנמוך, הרחוק כל כך מתשובה. היום אני לא מפחד לאהוב את הימים האלה, שהם אחרי הכול בשורת סוף הקיץ: ושיש בהם מהות של תשובה וחזרה למקום רך יותר. גם רגע רגיל כמו קימה לפנות בוקר, להיטיב את השמיכה על הילד בעריסה ולנשק אותו במצח, או סתם לשבת במרפסת עם הגב לירח, להצית סיגריה ולשתוק בחושך – יכול להיות רגע שכולו קודש. אני לא מפחד להודות שבימים הנוראים האלה אני מצליח להרגיש מאושר. אולי אין פחד בעולם שלא מתחבאת מאחוריו אימת הבדידות. הדאגה שלעולם לא יימצא מקום, מישהי לאהוב, ד' אמות של ביטחון. ואולי תשובה מאהבה היא אל בית, אמא ואבא וילד, וחלונות שפתוחים אל תחילת שנה ואל אמונה שהמלך בא לשדה ללמד אותי לאהוב מקרוב.

עדן אביטבול הוא משורר ותסריטאי. אברך במדרשת זיו, יועץ תוכן לסדרה "שבאבניקים" וכותב פיצ'ר.