כתבות

|

סוכות

למה ערבה הערבה?

הרבה תמר דבדבני

מאת Leopold Pilichowski - easyart.com, נחלת הכלל - ויקיפדיה

הרבה תמר דבדבני מנסה להבין את המשמעות של מצוות המורכבות מחלקים שונים

ד' מינין שבלולב, ב' מהן עושין פירות וב' מהם אין עושין פירות – העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין, ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות, ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת (מנחות כז ע"א)

 

הקשר:

המשנה השישית בפרק השלישי של מסכת מנחות עוסקת במצוות המורכבות מחלקים שונים המעכבים זה את זה. המשנה קובעת כי נטילת ארבעת המינים (מצוות הלולב) בחג הסוכות היא דוגמא לכך, כלומר – אי אפשר לקיים את המצווה אם מין אחד חסר או פגום. הקטע שיידון כאן מסביר את הטעם לקביעה זו.

 

דיון:

העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין, ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות –

מצוות נטילת הלולב בחג הסוכות נלמדת מן התורה: "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, 40-39).

 

התורה מגדירה את המצווה כלקיחה של ארבעה מיני עצים ושמחה בהם ואיתם לפני ה'. מבין ארבעת המינים הנזכרים בתורה שניים מוגדרים בשמם ("כַּפֹּת תְּמָרִים… וְעַרְבֵי נָחַל") ושניים מוגדרים באמצעות תיאור תכונותיהם ("פְּרִי עֵץ הָדָר… וַעֲנַף עֵץ עָבֹת"). חז"ל הבינו כי ארבעת המינים הנזכרים בתורה הם אלה המוכרים לנו כיום – אתרוג, לולב (הענף המרכזי, שטרם נפרש, של עץ התמר), הדס וערבה.

 

כיצד נבחרו דווקא מינים אלה? המדרש מציע תשובה: "ומי פירש להן לישראל ארבעת מינין הללו, שהן אתרוג לולב הדס וערבה? חכמים – שנאמר וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים (משלי ל, 24)" (ויקרא רבה ל, טו). נדמה שהמדרש מציע חיבור מעניין בין שני חלקי הפסוק במשלי: תחילת הפסוק בביטוי "אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ" וסופו בקביעה "וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים". מכאן נלמד שאת טיבם של ה"ארבעה" קבעו "החכמים המחוכמים".

 

קביעה זו מסיימת את פרשה ל' בויקרא רבה, קובץ דרשות האמוראים על ספר ויקרא. פרשה זו מכילה רשימה ארוכה של טעמים אפשריים לבחירת ארבעת המינים. כל אחת מן האפשרויות מציעה משמעות שונה לתפקידים הסמליים של ארבעת המינים, ובכך מציגה מגוון משמעויות טקסיות למצוות נטילת הלולב. ביסוד כל המדרשים עומדת הנחת היסוד ההלכתית שארבעת המינים שייכים למצווה אחת, שמרכיביה מעכבים זה את זה ושאין אפשרות לקיימה בלא שילוב של כל חלקיה.

 

מדרש אחד, למשל, קובע כי כל אחד מן המינים מייצג פן מסוים של אלוהים: "פרי עץ הדר, זה הקב"ה שכתוב בו הוד והדר לבשת

(תהלים קד, 1); כפות תמרים, זה הקב"ה שכתוב בו צדיק כתמר יפרח (תהלים צב, 13). וענף עץ עבות, זה הקב"ה דכתיב ביה (שכתוב בו) והוא עומד בין ההדסים (זכריה א, 8). וערבי נחל, זה הקב"ה דכתיב ביה (שכתוב בו) סולו לרוכב בערבות ביה שמו (תהלים סח, 5)" (ויק"ר ל, ט). מדרשים נוספים מציעים שהמינים מזכירים את האבות (אברהם, יצחק, יעקב ויוסף) או שהם מסמלים את ארבע האמהות ("פרי עץ הדר" זו שרה, "כפות תמרים" זו רבקה, "ענף עץ עבות" זו לאה ו"ערבי נחל" זו רחל).

 

ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת –

 

נדמה כי המדרש המוכר והמקובל ביותר מן הנזכרים שם הוא זה הרואה בארבעת המינים ייצוג לארבע קבוצות בעם: "פרי עץ הדר, אלו ישראל –  מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים; כפות תמרים, אלו ישראל – מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים; וענף עץ עבות, אלו ישראל – מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה; וערבי נחל, אילו ישראל – מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח כך הן ישראל יש בהן בני אדם שאין בהן לא תורה ולא מעשים טובים" (שם שם, יב).

 

מדרש זה מעניין בעיקר בהשוואה למדרש הקודם לו, המציע לארבעת המינים סימול שונה בתכלית: "פרי עץ הדר, זה סנהדרי גדולה שלישראל שהידרם הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר מפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב). כפות תמרים, אלו תלמידי חכמים שכופין את עצמן ללמוד תורה אלו מאלו. וענף עץ אבות, אלו ג' שורות שלתלמידים שיושבין לפניהם. וערבי נחל, אלו שני סופרי הדיינין שעומדין לפניהם אחד מימין ואחד משמאל וכותבין דברי המזכים ודברי המחייבים". לפי פירוש זה, ארבעת המינים מייצגים את ההנהגה התורנית של העם, את פוסקי ההלכה, הדיינים ותלמידי החכמים.

 

עריכת הדרשה הארוכה בויקרא רבה, ככל עריכה, יכולה ללמד משהו על סדר היום הערכי של יוצריה. רצף המדרשים, ברובו הגדול, מבקש לסמל בארבעת המינים את יסודות הזהות היהודית המשותפת: דמותו של אלוהים, למשל, או אבות ואימהות האומה. יוצא הדופן ברשימה זו הוא המדרש הגורס כי מצוות הלולב מסמלת את מערכת השיפוט התורני ואת לומדי התורה המזינים אותה. ניתן כמובן לקרוא גם מדרש זה כמתייחס אל יסוד משותף ומאחד בעם: לימוד התורה ופסיקת ההלכה. בהקבלה למדרשים שקדמו לו, ניתן אולי להבין כי הסנהדרין, הדיינים ולומדי התורה מקבילים בחשיבותם לאבות ולאמהות, או אפילו לאלוהים – אלה גם אלה מהווים מודלים להזדהות ומושא לשאיפה, ומגדירים את הגרעין הייחודי של הזהות היהודית (תהא זו זהות "משפחתית", אמונית או דתית-הלכתית).

 

נדמה לי כי הבחירה של עורכי פרשה ל' בויקרא רבה להביא מיד לאחר דברים אלה את המדרש המוצא בארבעת המינים סמל לכלל ישראל (ובו מקיימי מצוות ולומדי תורה כמו גם כאלה "שאין בהן לא תורה ולא מעשים טובים") היא בעלת משמעות מתפלמסת ואפילו מתריסה. בעקבות "מדרש כלל ישראל" נדמה פתאום "מדרש הסנהדרין" מתנשא ומתבדל.

 

"מדרש כלל ישראל" מסתיים באמירה מעניינת הנוגעת לקבוצה המסומלת בערבי הנחל, אלה שאין להם לא טעם ולא ריח: "ומה הקב"ה עושה להן? לאבדן אי איפשר, אלא אמ' הקב"ה – יוקשרו כולן אגודה אחת והן מכפרים אילו על אילו". כלומר, אלוהים אינו יכול לאבד ולהשמיד את ערבי הנחל ולכן הוא מצרפם "באגודה אחת" אל שלושת המינים האחרים. לכאורה, טוען המדרש, משולבים ערבי הנחל בכלל ישראל כדי שיזכו לכפרה בזכות אחיהם. למעשה, הוא גורס שהכפרה הינה הדדית: כולם מכפרים אלה על אלה

 

מהו החטא עליו צריכים האתרוגים – זקני הסנהדרין, בתי הדין ובתי המדרש, אותם "חֲכָמִים מְחֻכָּמִים" – לכפר, וכיצד יוכלו ערבי הנחל, מחוסרי התורה והמעשים הטובים לעזור להם בכך? אם עצם הערבוב הוא הכפרה, ייתכן שהחטא טמון בהתנשאות, בהסתגרות בין המוכּר והדומה על חשבון החיבור ותחושת השייכות, בהתמכרות לגאוות היחידה על חשבון הערבוּת.

דילוג לתוכן