ברכה בודקת

ראה פת ואמר: כמה נאה פת זו, ברוך המקום שבראה – יצא. ראה תאנה ואמר: כמה נאה תאנה זו, ברוך המקום שבראה – יצא, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות – לא יצא ידי חובתו (ברכות מ ע"ב)

הקשר:

המשנה השנייה בפרק השישי של מסכת ברכות מגדירה את מרחב הטעות של המברך על פירות וירקות: "ברך על פירות האילן 'בורא פרי האדמה' – יצא; ועל פירות הארץ 'בורא פרי העץ' –  לא יצא". הקטע שיידון כאן מובא בתוך הדיון התלמודי במשנה זו.

דיון:

האם מותר לשנות את נוסחי הברכות שטבעו חכמים, ואם כן – מתי ומאיזה מניע?

ראה פת ואמר: כמה נאה פת זו, ברוך המקום שבראה – יצא –

מנוסח המשנה עולה שעיקר עניינה בטעות או בחוסר ידיעה של המברכים. גם הסברי התלמודים למשנה זו נראים כמכוונים לנושא זה.

כך למשל, מסביר התלמוד הבבלי מאין יכול לנבוע הבלבול: "אילן שאכל ממנו אדם הראשון… רבי יהודה אומר – חיטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן. עולה על דעתך לאמור – הואיל ואמר רבי יהודה (ש)חיטה מין אילן היא, שיברך עליה 'בורא פרי העץ'. משמיעה לנו (ההלכה) – היכן מברכים אנו 'בורא פרי העץ'? היכן שכשלוקח אתה לפירות נותר ענף שחוזר ומוציא (פירות)" (ברכות מ ע"א, התרגום שלי). כלומר, יכול מאן דהוא להסתמך על דרשתו המקסימה של ר' יהודה כדי להבין שיש לברך על חיטה "בורא פרי העץ", ולצורך כך, יש להבהיר: ברכה זו נכונה רק לפירות שקיטופם אינו מכלה את מקורם (בניגוד לחיטה, למשל, שאיסוף "פירותיה" אינה מותירה ממנה דבר).

בתלמוד הירושלמי מסביר ר' יוסי את ההיגיון שבמשנה: "פירות האילן בכלל פירות האדמה, ואין פירות האדמה בכלל פירות העץ" (ירושלמי ברכות פ"ו ה"ב). כיוון שכל פירות העץ מקורם באדמה, ניתן לברך עליהם "בורא פרי האדמה", אבל לא להפך.

נדמה שהקטע הנדון כאן אינו עוסק בטעות אפשרית בברכות, אלא בשינוי יצירתי שלהן.

לדעת ר' מאיר, אדם יצא חובת ידי ברכה בכל נוסח שיבחר לומר כל עוד יהיו בו ביטוי לשמחת הסועד על מזונו, להכרה שמזון זה בא לו מעם אלוהים, ולהודיה שלו על כך.

לדוגמה שנתן ר' מאיר לברכה יצירתית שכזו מוסיף התלמוד דוגמה נוספת: "בנימין הרועה אכל פת ואמר – ברוך אדוניה של זו הפת!" (ברכות מ ע"ב, התרגום שלי). לדעת רב, יצא בנימין ידי חובת ברכה על הלחם, למרות שלא ציית לנוסח שקבעו חכמים: "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ". גם בתלמוד הירושלמי סיפור דומה: "פרסי אחד בא אצל רב (ושאל אותו) –  מפני שאני אוכל פיסתי (פִּתי), ואין אני חכם לברך עליה (לפי הנוסח), ואני אומר 'ברוך שברא את זו הפיסה' – יוצא אני ידי חובתי? אמר לו (רב): כן" (ירושלמי ברכות פ"ו ה"ב, התרגום שלי). שתי דוגמאות אלה יכולות להיות מובנות כדנות דווקא במקרים של חוסר ידיעה – הפרסי מעיד על עצמו שאינו משכיל בברכות ובנימין הוא רועה פשוט – וייתכן שכך מנסים התלמודים לכוון אותנו להבין את עמדת ר' מאיר באופן מצומצם, המגביל את היצירתיות בברכה רק למקרים של חוסר ברירה, כאשר נעלם מן המברך הנוסח "הנכון". " מי שאינו רואה במציאות שלו את גבורת אלוהים, שימוש שלו בברכה "גיבור" הוא שקר. מכאן, שמילות הברכה חייבות להיות אמיתיות לאומריהן, אולי מכיוון שנוסח הברכה כמוהו כמעין עדות על הנוכחות האלוהית בעולם, ועדות שקר – בודאי על מעשי אלוהים – אסורה מכל וכל "

רבי יוסי אומר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות – לא יצא ידי חובתו –

ר' יוסי חולק על ר' מאיר: לדעתו, אסור לשנות את מטבע הברכה, ומי שעושה כך לא יצא ידי חובתו. מן הנחרצות של דבריו, נדמה שר' יוסי מביע כאן עמדה עקרונית נגד כל שינוי מנוסחי הברכות והתפילות שקבעו החכמים. באופן פרדוקסלי אולי, דווקא התנגדותו של ר' יוסי יכולה ללמד שדברי ר' מאיר אינם עוסקים כלל במקרים של שינוי מחוסר ברירה, אלא במקרים של יצירה חדשה מכוונת. אם כך, חזרה קושיה למקומה: האם מותר או אסור לשנות את נוסח הברכות באופן יצירתי?

לפי המסורת החז"לית, את תפילת העמידה יצרו אנשי הכנסת הגדולה – העולים מבבל בתקופת עזרא ונחמיה – כחלק ממאמציהם לבנייה מחודשת של העם היהודי ודתו. בברכה הראשונה בתפילת העמידה, ברכת "אבות", מוזכר שבחו של אלוהים במילים "הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא". המדרש מסביר את הבחירה בנוסח זה דווקא: "בא משה ואמר – הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא (דברים י, 17). בא ירמיהו ואמר – נכרים מקרקרין (מרקדים) בהיכלו! איה נוראותיו? לא אמר 'נּוֹרָא' (ירמיה לב, 18). בא דניאל, אמר – נכרים משתעבדים בבניו! איה גבורותיו? לא אמר 'גִּבֹּר' (דניאל ט, 4). באו הם (אנשי הכנסת הגדולה) ואמרו – אדרבה! זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים; ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?!" (יומא סט ע"ב).

באספו יחד שלושה פסוקים, שלכאורה אין ביניהם קשר, מבקש המדרש להצביע על התפתחות נוסח הברכה, בהתאם לחוויית המציאות השונה של המברכים: משה, שחווה את יציאת מצרים ומתן תורה, מברך את אלוהים בשלושה כינויי שבח; ירמיהו ודניאל, שחוו על בשרם את מוראות החורבן והגלות, מחסירים מנוסחו של משה את השבח, שאינו מבטא את תמונת המציאות המצטיירת לעיניהם; אנשי הכנסת הגדולה "מחזירים עטרה ליושנה" (שם, שם) ובוחרים דווקא במטבע הברכה של משה כנוסח הקבוע בתפילה. כדאי לשים לב –  אנשי הכנסת הגדולה אמנם שומרים על הנוסח של משה, אך משנים (או מפתחים) את המשמעות הטמונה בו. כלומר, למעשה, גם הם "משתמשים" בברכה באופן יצירתי.

נדמה שהתלמוד מצדד בעמדת אנשי הכנסת הגדולה, ולכן עליו "לתרץ" את עמדת ירמיהו ודניאל – כיצד העזו לשנות את הנוסח שטבע משה? ר' אלעזר מסביר: "מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו" (שם, שם). כלומר, השינוי שערכו ירמיהו ודניאל בנוסח לא נבע מיצירתיות בעלמא, אלא מאמונה דתית עמוקה שחייבה אותם לברך מתוך כנות. לפי גישה זו, מי שאינו רואה במציאות שלו את גבורת אלוהים, שימוש שלו בברכה "גיבור" הוא שקר. מכאן שמילות הברכה חייבות להיות אמיתיות לאומריהן, אולי מכיוון שנוסח הברכה כמוהו כמעין עדות על הנוכחות האלוהית בעולם, ועדות שקר – בודאי על מעשי אלוהים – אסורה מכל וכל.

ייחודה של סעודת החג של ראש השנה הוא היותה רוויה בברכות שאינן הברכות ה"רגילות" על הפירות והירקות. לברכות אלה נוסח מיוחד, ש"מוציא" משם הפרי או הירק ברכה לקראת השנה החדשה. לברכות אלה נוסח קבוע (פחות או יותר), אך ברוח ר' מאיר ור' אלעזר אני מזמינה את מי שאינו מזדהה עם נוסח זה, את מי שאינו רוצה לכזב באמונותיו ובתקוותיו, להציע בהן שינויים יצירתיים.

למשל: במקום לברך על הקרא (סוג דלעת) ש"ייקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו", אפשר לקוות שיתקיים בנו: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא כה, 10); על בסיס דרשתה הנפלאה של ברוריה (ברכות י ע"א), במקום לברך על הכרתי (כרישה): "יהי רצון שייכרתו אויבינו ושונאינו", אפשר לברך: "יהי רצון שייכרתו שנאה ואלימות מן הארץ"; ובמקום לברך על הסלק: "שיסתלקו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו", נוכל לקוות: "יהי רצון שיסתלקו ממני מחשבות רעות ואצליח לראות את הטוב והברכה בעולם".

שנה טובה!