עלמה זהר וניצן חן רזאל – שירת העשבים

לו ניתן הדבר, הייתי רוצה ללכת ולראיין רועה צאן זקן שחי באזור העיר אומן שבאוקראינה. אותו זקן ודאי היה מספר לי על קבר היהודי שבעירו, ונזכר כיצד בילדותו היו מגיעים לשם קומץ חסידים המכתתים את רגליהם אל קבר רבם הקדוש מדי שנה בשנה באזור ספטמבר. הוא היה ממשיך ומתאר כיצד עם השנים הלך זרם המבקרים וגדל עד שבשנים האחרונות הפך לנהר של עשרות אלפי אנשים, וכיצד השנה שוב חזר האירוע להיראות כמו בימי ילדותו – קומץ חסידים וזהו. מסקרן כיצד היה תופס את התופעה אותו זקן, שאין לו ולחסידות כלום מלבד המרחב הגיאוגרפי המשותף.

עבורנו, מדובר בתהליך מרכזי בחברה הישראלית של השנים האחרונות. יסודו בעובדה שאיכשהו, ר' נחמן מברסלב – שחי לפני 250 שנה באוקראינה – לימד תורות שכמו נכתבו במיוחד עבור הלב המודרני של שנות האלפיים בישראל. בתקופתו רק קומץ חסידים התחבר אל התורות הללו והלך אחריו, ואילו בימינו רבים מִתחַיים מתורתו ומרגישים שהיא היא השביל שלהם ביהדות. אפשר רק לדמיין את תסכולו של ר' נחמן מכך שלא רבים הבינו את תורותיו והתחברו אל הרגש שבהן בימי חייו, ואיך היה מרגיש לו היה חי בעידן הניו- אייג' של 20 השנה האחרונות, שבהן הוא מככב בכל פינה בישראל. ובכל זאת, אמירותיו של ר' נחמן חדרו אל התרבות הישראלית דרך השירים עוד קצת קודם לכן, בשנות השבעים, כששתיים מאמרותיו היו הבסיס לשני שירים מפורסמים מאוד. ב-1974, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, הלחין הרב האמריקאי ברוך חייט את המשפט "כל העולם כולו גשר צר מאוד." הזמר יהורם גאון שר את השיר בפני חיילים בחזית וגם הקליט אותו לרדיו, והשאר היסטוריה.

שנתיים מאוחר יותר, הזמינו מנעמי שמר שירים למחזה בשם "מסעות בנימין השלישי", המבוסס על ספר בשם זה מאת מנדלי מוכר ספרים. במסגרת זו כתבה שמר והלחינה את "שירת העשבים" על פי שתי תורות נפרדות של ר' נחמן. מדובר בפלא בעיניי, כיצד בתקופה שבה ר' נחמן עוד היה רחוק מלב התודעה הישראלית, מגיעה סמל הישראליות בעצמה, בת קבוצת כנרת, ובוחרת להלחין את הטקסטים שלו, ועוד בשיר שמיועד למחזה סאטירי. אבל שמר בחושיה הנבואיים צדקה כמובן, שכן המחזה שקע מזמן בתהום הנשייה ואילו השיר הפך לנכס צאן ברזל, ואולי היה זה שהביא את תורתו של ר' נחמן לראשונה אל הציבור הישראלי. נראה שיש כאן קו מקשר בין ר' נחמן אי אז במזרח אירופה לשמר בישראל של שנות השבעים; והמשותף הזה הוא החיבור האינטימי, המיסטי, הכמעט רומנטי – אל הטבע.

ר' נחמן דיבר רבות על היציאה אל היער כפרקטיקה לשיחה עם הקב"ה ולחיזוק האמונה. רבים משיריה של שמר, שגדלה כזכור בקיבוץ על יד הכנרת, מכילים תיאורים עשירים מאוד מעולם הטבע, המעידים על היכרות אינטימית עם עולם זה. האמונה בכך ששירתם של העשבים היא היא שיוצרת את שירתו של הרועה, שהטבע הוא זה שמוליד את השירה בלב האדם, היא המאחדת בין האדמו"ר החסידי למשוררת החילונית. נראה שעבורה, כמו עבור ר' נחמן, היציאה אל הטבע אינה טיול אקראי או הפוגה: היא מקור להשראה ולחיבור לאל. המסר הזה מתחדד בבית השני של השיר, שמבוסס על שיחה אחרת של ר' נחמן:

כמה יפה,

כמה יפה ונאה,

כששומעים השירה שלהם.

טוב מאד להתפלל ביניהם,

ובשמחה לעבוד את ה'!

ומשירת העשבים

מתמלא הלב ומשתוקק.

בימינו, כשלימוד תורות חסידיות במסגרות לימוד חילוניות כה פופולרי, קל להתפתות להביא מסרים אוניברסליים כמו חיבור לטבע, ולחתוך את הצילום לדף המקורות רגע לפני שמתחילים דיבורים "דתיים" יותר על עבודת ה' או על קדושת ישראל בעמים; אף אחד לא ידע מה יש במקור שלא ציטטת. אבל חלק מסוד קסמו והתקבלותו של השיר הוא שנעמי שמר, אף שהיא עצמה אינה דתייה, לא מנסה לחלֵן אותו. היא משאירה לא רק את המילה הכללית "להתפלל", אלא גם את הביטוי הדתי במובהק "לעבוד את ה'". מילה אחת היא כן שינתה: ר' נחמן מצוטט על ידי תלמידו והכותב של ספריו, ר' נתן מנמירוב, כאומר: "כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם וטוב מאד ביניהם לעבד את ה' ביראה." נעמי שמר החליפה את ה"יראה" ב"שמחה", שינוי שתואם לחלוטין את הרוח החסידית ואת רוחו של ר' נחמן עצמו.

וכשהלב מן השירה מתמלא,

ומשתוקק אל ארץ ישראל,

אור גדול אזי נמשך והולך

מקדושתה של הארץ עליו.

הבית השלישי הוא כבר תוספת של נעמי שמר מדעתה שלה – ר' נחמן דיבר במקומות רבים על קדושת ארץ ישראל, אך לא חיבר אליה את שירת העשבים. כאן מתגלה גם ההבדל ביניהם: את שירת הרועים שלו שמע ר' נחמן במרחבים שבמזרח אירופה, הרועים ששמע לא היו יהודים, והנופים לא היו ישראליים. הקשר של נעמי שמר לטבע התהווה כאן בישראל, ונראה שאצלה החיבור בין העשבים לקדושה קורה רק בתיווכה של ארץ ישראל, ואולי מה שמעניק לרועה ולניגונו ממד של קדושה הוא בעצם קדושתה של הארץ.

יום פטירתו של ר' נחמן מצוין מדי שנה בי"ח בתשרי, דהיינו בתוך חול המועד סוכות. סוכות הוא החג שמוציא אותנו מן הבית, וכבר חז"ל עמדו על כך שהוא לא מוציא אותנו באביב כשהטבע כולו מלבלב ופורח, אלא דווקא בתקופת ההתכנסות, שבה הקיץ כבר הרג את הירוק ואילו הגשם עוד לא הצמיחו מחדש. בתקופה הזו לא יוצאים אל הטבע כדי ליהנות מפירותיו או מפריחתו, אלא כי הטבע עצמו הוא מחיֶה ומחבר אל האל; בהיעדר פרחים ופרפרים לא נותר אלא להקשיב לשירתם של העשבים.