רק מה שבפנים חשוב

שיסתלקו אויבנו וכל מבקשי רעתנו, שיסתלקו כבר. אחרי שיסתלקו יהיה שקט, יהיה נעים, תסתיים האימה, לא יהיה עוד פחד. האמנם? בבגרותי אני בוחנת מחדש את הברכה השגורה על הסלק, בוחנת שוב את המושג "אויב", את מהותו ואת הגדרתו כרע. בבגרותי אני מכירה גם בו כיציר הבריאה.

 

בפשטות, האויב הוא גורם חיצוני שמבקש שנחדל להתקיים מתוך התנגדות למהותנו. הוא יילחם בנו, יותיר אותנו פצועים, הרוגים, שכולים. אנחנו מתנגדים לו ומבקשים שיחדל להתקיים. נילחם בו, נפצע אותו, נהרוג. ניצור מעגל אימה. כשהאויב הוא לאום או מדינה אחרת, ההתמודדות עמו גובה מחיר קולקטיבי. במצב מלחמה מהדהדים המספרים הגבוהים של חיי אדם שנגדעו, ומתעורר כאב שאין לו מזור.

 

אנחנו האויב של האויב שלנו. אפילו אם הוא לא חוגג את השנה החדשה ומברך כמונו על הסלק – כנראה שגם הוא מבקש שנסתלק לו מהנוף. אז מי ילך ראשון? כנראה שכולנו צריכים להסתלק מכאן.

 

לצד הכאב והפחד מתעוררות שאלות מהותיות ומתחילים תהליכים חשובים. האויב מציע לנו הזדמנות להתאחד, להגדיר את עצמנו ואת רצוננו להתקיים כמדינה וכלאום. הוא מעלה סוגיות חשובות הנוגעות לתמהיל האנושי שחי תחת מלים גדולות כמו מדינת ישראל, העם היהודי, חברה דמוקרטית ובני אדם.

 

 

 

מה יקרה כשהאויב ייעלם?

 

 

ההתאחדות למען המאבק בחסות הכאב מבליטה את הנפרדות שלנו ביום-יום השגרתי. כשתותחי המלחמה נחים אנחנו נוהגים זה בזה כאויבים. אם נתבונן לרגע בעצמנו, אם נפסיק להתעסק ברשעותו של האויב שבחוץ ונקשיב, אנו עשויים לגלות את הדרך לזיכוך רשעותנו שלנו, ללמוד עוד על הצורך של עם במדינה, על הצורך של אדם לחיות בכבוד, על ההבדל בין חיים להישרדות. הגילויים האלה יקרבו אותנו מהר יותר לימים של שקט. האויב שבא מבחוץ לא יסתלק – הוא יהיה שם עד שנדע להבין את כל זה בלעדיו.

 

ומה יקרה כשהוא ייעלם? האויב הוא אבן נגף בשביל החיים. הוא המקום שדורש מאתנו לעצור, הוא בזבוז אנרגיה שמקלקל את החגיגה. האם יכולה להתקיים מציאות שאין בה התמודדות? שאין בה קושי? האם יהיה טוב יותר כשיסתלקו האויבים? האם במדינה נטולת אויבים אין סבל והרג? דווקא יש. כשיסתלק מי שאנו מכנים אויב, עם מה ניוותר? עם תאונות דרכים, פשע, עוני, אהבה נכזבת. גם אם בחזוננו יגיעו ימות משיח, עד שיגיעו יהיה עלינו להתמודד. זאת מציאות חיינו.

 

אני לא מתיפייפת: יש התמודדויות שבהחלט הייתי מעדיפה לא לפגוש. גם אני מייחלת שיהיה כאן שקט יותר, ובאותה נשימה יודעת שהאתגרים האלה הם שהביאוני עד הלום, כאיילת, כישראלית, כיהודייה, כבת אנוש.

 

לכן עטפתי את הסלק במתיקות של ברכת הדבש. הדבש ירכך את המציאות לכדי התמודדות שיש ביכולתנו להכיל, למחיר שאינו כבד מדי ולהזדמנות אמיתית לאמוד את מכלול האפשרויות ולצעוד באומץ לשנה טובה יותר. 

 

 

 

חמין צמחוני

 1/3 כוס שמן זית

 

4 בצלים קטנים, קצוצים גס

 

2 כפיות קרוויה (קימל טחון)

 

200 גרם שעועית פינטו (מנומרת), מושרית במים למשך הלילה

 

150 גרם גריסי פנינה, מושרית במים שלוש שעות

 

150 גרם שעורה, מושרית במים שלוש שעות

 

4 לפתות, קלופות וחצויות

 

4 בטטות, קלופות וחצויות

 

4 סלקים, קלופים וחצויים

 

1 ראש שום, חצוי לאורך

 

1 בצל, על קליפתו, נקי משורשים

 

2 שורשי פטרוזיליה, קלופים וחתוכים לרבעים

 

1 כוס דבש

 

4 כפות סירופ רימונים

 

2 כפות חומץ בלסמי

 

מלח, פלפל שחור גרוס

 

2 כוסות מים

 

 

ההכנה:

 

מחממים בסיר את שמן הזית ומזהיבים קלות את הבצלים הקצוצים. מוסיפים את הקרוויה ומערבבים שתי דקות. מסירים מהאש.

מסננים את השעועית ומוסיפים לסיר. מסננים את גריסי הפנינה והשעורה, ומעבירים לחיתול בד או לשקית קוקי מנוקבת. מניחים בסיר, בסמוך לדפנות.

מסדרים בסיר את הירקות.

מערבבים בקערית את יתרת המרכיבים. יוצקים את התערובת לסיר ומוסיפים מים כדי כיסוי המרכיבים. מתבלים בנדיבות.

מחזירים את הסיר לכיריים ומביאים לרתיחה. בעזרת כף גדולה מסירים את הקצף שהצטבר על פני הנוזל. מרתיחים חצי שעה ומעבירים לפלטה למשך הלילה, כשהסיר מכוסה במגבת מקופלת.

ועוד איחול: להרפות, לקבל, לאהוב

 

התמימות הילדית היא אחד המחזות היפים שנגלו לעיני בשנים האחרונות. הנה ילד קטן.  בלי מורא או פחד הוא ניגש לכלב, לחתול, לפרח. בלי שיידע דבר מראש הוא מתבונן בחרק מקרוב, רוצה שיטפס לו על היד. הוא נרתע מהחספוס של קליפת האפרסק ובולע בשקיקה כפית מלאה במחית העשויה מאותו הפרי.

 

יש בו יכולת למפגש נטול שיפוטיות עם כל מי שהוא אינו הוא. הוא לא מכיר את כל החוקים שלהם הוא צריך לציית או להיות נאמן. אין בו תפישה של טוב או רע. כל מה שיש לו שם הוא יציר הבריאה. אני לא מתיימרת להבין יותר מההכרה הפשוטה הזאת.

 

אני כבר לא ילדה. החוקים, הקודים והפחדים שנטמעו בי מגיעים אתי למפגש עם החדש. אני קשובה למשיכה ולדחייה, לקבלה ולרתיעה: של משפחתי עם אבי בתי, הגוי; של הברמן עם העובדת הטרנסג'נדרית החדשה; של המלצרית עם הלקוח שלוקה בשיתוק מוחין; של בתי עם ילדי הכפר שפגשה בחופשה.

 

וכשאני מצליחה להרפות, להתבונן בבואתי המשתקפת מכל מי שהוא אינו אני, כשאני מכירה בדחייה וברתיעה כתגובה שלי ורק שלי – אז אני מוצאת חוכמה ומרגישה מהו רוחב לב. אז אני יודעת שיש אלוהים.

 

ניתנה לי ההזדמנות להוסיף סמל ואיחול לשולחן החג. בחרתי בברכה "שירבו שונותינו" ובפלפל הממולא לסמל אותה. השונות שלנו היא בעיני פלא הבריאה במלוא הדרו, ואין כמו הפלפל האדום להכיל שלל מרכיבים שונים כל כך זה מזה ולעמוד, עוטף את כולם, כאחד.

 

פלפל ממולא עם סלט אפונה

 המצרכים (ל-8 מנות):

 

 8 פלפלים בינוניים

 

למילוי:

 

1 כוס נענע קצוצה

 

3/4 כוס פטרוזיליה קצוצה

 

1/2 כוס שמיר קצוץ

 

3 כוסות אורז

 

3 עגבניות, קצוצות דק

 

1 בצל גדול, קצוץ דק

 

5 כפות תרכיז רימונים

 

5 כפות ריבה חמצמצה (למשל, ריבת שזיפים)

 

1/2 כוס צנוברים

 

1/4 כוס זרשק (חמוציות פרסיות)

 

מלח

 

פלפל שחור

 

 

לרוטב:

 

4 כפות שמן זית

 

1 גזר, פרוס

 

5 עגבניות, חצויות

 

5 שיני שום

 

2 כוסות מיץ עגבניות

 

2 כוסות מים

 

מלח

 

פלפל שחור

 

לסלט:

 

4 כוסות אפונה, חלוטה

 

1/2 כוס בצל ירוק, קצוץ

 

2 עגבניות גדולות, קצוצות דק

 

4 כפות מיץ לימון

 

2 שיני שום, כתושות

 

1/4 כוס שמן זית

 

מלח

 

פלפל לבן

 

ההכנה:

 

1.       מערבבים בקערה את כל מרכיבי המילוי.

 

2.       מנקים את הפלפלים מעוקץ ומגרעינים וממלאים כל פלפל בתערובת עד למחציתו.

 

3.       יוצקים את שמן הזית לסיר רחב, משטחים בתחתית את פרוסות הגזר ומסדרים את הפלפלים כשהם עומדים בצפיפות.

 

4.       מכינים את הרוטב: שמים במעבד מזון את שאר מרכיבי הרוטב ומעבדים. ממלאים בעדינות כל פלפל ברוטב עד לקצהו העליון ויוצקים את היתרה לסיר.

 

5.       מכסים את הסיר ומעמידים על אש קטנה למשך שעה.

 

6. מערבבים בקערה את כל מרכיבי הסלט ומגישים עם הפלפל הממולא כשהוא חם.