ר' חיים לוק – יום אל זרח

יוֹם אֵל זָרַח בִּמְסִבּוֹ, הָהָר חֲמָדוֹ
עַל אֹום עֲדַת מִי מָנָה עַם צֹאן יָדוֹ
נָח, וְשָׁם שָׂם לוֹ מִשְׁכָּן

הוֹרִיד שֹׁוכֵן עַד דָּת חַיִּים וּשְׁנָאָהּ
וּלְעַם רָם לְבַד פֵּרְשָׁהּ וּקְנָאָהּ
כִּי הוּא מָצָא חַיִּים וְעֶדְיוֹ עָדָה
נָשָׂא עֲמָלוֹ וּכְמַיִם חָלַף וְעָדָה

סוֹבֵב נָא הֵיכָלִי, יָהּ, עַד מָה תִּישַׁן
תָּעֹז יָד עַם עָנִי עַל אַלּוּף לוֹטָן
יָקוּם יִתְעוֹדֵד יַשְׁלִיךְ עֹול זָרִים
יַתְמִיד גּוֹי אֶחָד עַד לְדוֹר דּוֹרִים

מי שיפתח את הערך "חיים לוק" בוויקיפדיה ייתקל בתופעה מעניינת: בפרטים הביוגרפיים יהיה כתוב שלוק נולד במרוקו בשנת 1942, דהיינו לפני 78 שנים, ואילו בפרק הדיסקוגרפיה יראה שהדיסק הראשון שלו יצא רק ב-2004. הערה קטנה למטה מבהירה את הפער המוזר: "יש לציין שהקלטת רוב האלבומים נעשתה כבר בשנות ה-70 וה-80, והתאריכים המצוינים לעיל הם תאריכי העריכה המחודשת והעברתם מקלטות טייפ לצריבה על גבי דיסקים." הערה טכנית כביכול, שמספרת סיפור שלם על גדול פייטני מרוקו בישראל, שהושמע מסלילי קלטות שנמכרו בדוכנים מאולתרים, ועתה מזה כעשר שנים זוכה לעדנה מחודשת בגיל מבוגר, ומופיע על גבי במות מוכרות מלווה בתזמורות גדולות. לוק הוא תלמידו המובהק של ר' דויד בוזגלו, משורר פייטן ומוזיקאי שהיה הדמות החשובה ביותר בעולם הפיוט המרוקאי במאה ה-20. ר' בוזגלו עלה ארצה ב-1965, והעביר כאן את שנותיו האחרונות, אך לא זכה לחדור לתרבות הכללית בישראל. במהלך חייו כתב ר' דויד בוזגלו מאות פיוטים, רבים מהם למנגינות קיימות שהיו פופולריות בתקופתו במרוקו. הוא הבין שבכדי לשמור על קשר עם הדור הצעיר, לא מספיקה העובדה שבבית הכנסת שרים פיוטים למנגינות השירים הסוּפיים והמוזיקה הקלאסית המרוקאית: צריך "לגייר" באותו האופן גם את השירים העממיים הכיפיים מהחפלות, ולהכניס גם אותם אל התפילה. במסגרת הזו הוא כתב מילים עבריות לרבים מאותם שירים "שעבּיים", עממיים, כמו זה שלפנינו, ואפשר ליצור ממש חפלה דקדושה. כאן בארץ נשכחו רבים מהפיוטים הללו, מפאת היעדרם של השירים המקוריים בערבית מהמרחב שמסביב. עתה, עם חדירתה של המוזיקה המרוקאית אל המיינסטרים הישראלי בתהליך שנמשך זה 20 שנה, לוק חושף לפנינו את דמותו של רבו הגדול, ההולך והופך למשמעותי לא רק עבור אלו שהגיעו ממרוקו וצאצאיהם. במסגרת הזאת נגאלים פיוטיו של בוזגלו – שלא בוצעו ולא הוקלטו בצורה מסודרת, אך נשמרו בזיכרונו הנדיר של לוק משך כל השנים האלה. הפיוט שלפנינו מבוצע כאן, לדבריו של לוק, לאחר שהעלה אבק במשך 30 שנה. שותפו של לוק למפעל הזה הוא האמן הצעיר והמוכשר אלעד לוי, שלמד את המוזיקה המרוקאית הקלאסית לעומקה: וכך הוא יכול לקחת את הפיוטים ששרדו בזיכרונו של לוק, לעבד אותם מוזיקלית באופן נאמן למקור וליצור להם גרסה תזמורתית אותנטית. התרגשותו של לוק, שלראשונה שר בליווי תזמורת פיוט שהושר זמן כה רב במוחו בלבד, ניכרת. מילותיו של הפיוט נכתבו כדי להתאים במדויק בצלילן למצלול המילים הערביות של השיר העממי המקורי – זוהי גישה שנפוצה בעדות המזרח זה כ-450 שנה, מאז רבי ישראל נג'ארה. המעניין הוא שבניגוד להרבה מקרים אחרים, שבהם הטקסט העברי המתקבל עקב כך קלוש וכמעט חסר פשר, כאן מילות הפיוט הן מלאכת מחשבת של תוכן עמוק, כך שאי אפשר להבחין כלל שהיוצר היה נתון בסדן שבו כמעט כל מילה צריכה להתאים בצליליה למילה בשפה אחרת. כך קיבלנו פיוט נפלא על מתן תורה, העומד בפני עצמו גם בלי היכרות מוקדמת עם המקור הערבי. כבר מהמשפט הראשון אנחנו מקבלים תוכן עשיר להפליא: "יוֹם אֵל זָרַח בִּמְסִבּוֹ, הָהָר חֲמָדוֹ", הוא משפט שמכיל שלושה (!) הרמזים לפסוקים, שעל פי חז"ל נדרשו כעוסקים במתן תורה: "עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ" (שיר השירים א, יב) "יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ" (דברים לג, ב) "הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ" (תהלים סח, יז) וכך גם המשפט הבא: "עַל אֹום עֲדַת מִי מָנָה עַם צֹאן יָדוֹ נָח, וְשָׁם שָׂם לוֹ מִשְׁכָּן." אלוהים בחר דווקא בעם ישראל להניח עליו את ידו ולבנות לו משכן. הכינוי פה לעם ישראל, "עֲדַת מִי מָנָה", הוא זה שנתן לו בלעם דווקא, שנשכר לקלל את העם, ויש בכך משום רמז לבאות: הפיוט לא עוסק רק במתן התורה לעם ישראל, אלא גם בהשלכות של זה על היחסים בין ישראל לעמים. ממש כך פירשו חז"ל את חג שמחת תורה: לאחר שבעת ימי חג הסוכות, שהוא חג אוניברסלי המיועד לעמים כולם, שומר הקב"ה יום אחד אינטימי לישראל בלבד. ולא בכדי ביום זה אנחנו חוגגים דווקא סביב התורה, אותה "חמדה גנוזה" שבחר האל לחלוק עם ישראל, ואיתם בלבד, בבחירה שלפי חז"ל עוררה תמיהה אפילו בקרב המלאכים. "הוֹרִיד שֹׁוכֵן עַד דָּת חַיִּים וּשְׁנָאָהּ, / וּלְעַם רָם לְבַד פֵּרְשָׁהּ וּקְנָאָהּ," כך מטעים הבית השני. הבחירה לשיר מילים המסבירות מה מיוחד בעם ישראל דווקא על לחן של שיר הפופולרי בחברה הערבית, היא בעלת סאבטקסט חזק במיוחד: בוזגלו מושך את הצעירים לבית הכנסת לשמוע שיר שהם אוהבים לשמוע משכניהם הלא-יהודים, ואיתו עצמו הוא מסביר להם מה ייחודם כיהודים. לכן לא מפתיע שבבית השלישי הפיוט ממשיך אל המסקנה מכל זה: בקשה מהאל שיחזק את יד עמו האהוב על מול העמים המתנכלים לו, עד ש"יָקוּם יִתְעוֹדֵד יַשְׁלִיךְ עֹול זָרִים / יַתְמִיד גּוֹי אֶחָד עַד לְדוֹר דּוֹרִים." המהלך הזה בעצם מסביר את הרקע לעלייתם של ר' דויד בוזגלו ובני דורו לארץ. מי שאוהב את התורה, ורוצה לשמור על התורה כמאפיין ייחודי של עם ישראל, רואה את הקושי לעשות זאת בין עמים אחרים, ומכאן תשוקתו לעלות ארצה ולבנות פה חברה יהודית עצמאית. זאת לא ציונות מהסוג המוכר לנו, אפילו לא ציונות דתית רגילה; אך בתפיסתו של הרב בוזגלו גם פיוט שעוסק במתן תורה – סופו בעידודו של העם לתקומה בארצו. כשמלמדים על משוררי הציונות היום בבית הספר מלמדים על ביאליק, אלתרמן ואפילו על ריה"ל. ר' דויד בוזגלו הוא משורר ציוני מסוג אחר לגמרי, כזה שהיה מחוץ לתודעה עד לאחרונה. אולי המגמה שבה ר' חיים לוק חושף את שיריו לציבור בישראל בממדים שטרם נראו ונשמעו, תאפשר את הכללתו של בוזגלו ושל הדתיות והציוניות מהסוג שהוא מייצג – כזו שהיא שונה מאוד אך גם דומה מאוד – במנעד המשוררים הציוניים שלנו. * לאחר סיום כתיבת הרשימה הזו, נתקלתי במקרה בסרטון של ההרכב andalucious שהקים אלעד לוי עם חבורת מוזיקאים צעירים מישראל שהתאהבו במוזיקה המרוקאית הקלאסית דרכו, ובו הם מבצעים את השיר השעבי המקורי במרתפי מתחם הקישלה שבמגדל דויד.