לכפר על מה שעשינו לעצמנו

לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי נִמְנָע מִלְּהִתְפַּשֵּׁט

בְּגוּפִי בְּחַדְרִי בּוֹ תַּצְלוּם עַל הַקִּיר

הוֹרַי.

הַיּוֹם הִתְפַּשַּׁטְתִּי. מָה,

הֵם שֶׁבַּקֶּבֶר אֵינָם

עֲרֻמִּים?

הֶחָדַלְתִּי לְהִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי אַבָּא וְאִמָּא? מָה,

הַאִם רַק מַה שֶּׁבַּקִּיר

וְשֶׁבַּקֶּבֶר?

שְׁכֵנָה מִן הָרְחוֹב, קוֹל אִשָּׁה קוֹרֵא: מָה,

אַתָּה טַרְזַאן? תִּתְבַּיֵּשׁ לְךָ!

תִּתְבַּיְּשִׁי אַתְּ!

הַיּוֹם עֶרֶב יוֹם כִּפּוּר. הַיּוֹם ט תִּשְׁרֵי תשלח.

אָבִי הָיָה קוֹרֵא לִפְנֵי הָעַמּוּד:

הַמֶּלֶךְ!

ט' תשרי תשלח, 21 ספטמבר 1977

(מתוך שער כניסה שער יציאה, ספרי סימן קריאה 1981)

הרבה נכתב על השיר הזה. לפני כשלושה עשורים, סמוך למות אבות ישורון, קרא עורכו מנחם פרי בשיר הזה על סמך מה שהגדיר "עיקרון בסיסי" בשירת ישורון: "שבירה וקונפליקט עם גישור ואיחוי דרך אנלוגיה מתוחה." או בלשון אחרת, באחד המשפטים הידועים של ישורון, "אמרתָּ כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן השבירות." אפשר להמשיך את הקריאה של פרי בכמה כיוונים: למשל, אם נשים לב לפרפרזה לביטוי "קול באישה ערווה" שנעשית בהצבת קול האישה כנגד גילוי הערווה, ובכלל להתכה בין "קול אישה" ל"קול קורא". או למבנה של שלושת הבתים הפנימיים (בין הראשון לאחרון) שאפשר לנסח כך: "א'. מה, ב'?" בשני הבתים הראשונים היגד ב', שבא אחרי ה"מה", הוא שאלה רטורית-לכאורה שכאילו ביקשה להצדיק את מה שנאמר בהיגד א'. בבית השלישי, לעומת זאת, יש "מה" מסוג אחר שמערער את תמונת המצב. מעגל הבושה והאשמה שבינו ובין הוריו נשבר ומופנה אל קול חיצוני להם, בסימן קריאה כנגד סימני השאלה שקדמו לו: "תִּתְבַּיְּשִׁי אַתְּ!" 

אבל אין כאן מקום להתעמקות כזאת. במקומה אנסה להצביע על דברים רחבים יותר שעולים מהשיר הזה, ובהם גם המשמעות של יום כיפור, בכמה מילים על עיקרון אחר בשירת ישורון: החֲזרה.

ב"חזרה" אני מתכוון לשני דברים: האחד הוא חזרה אל מה שאבד, ובראשו בני המשפחה המתים. השני הוא חזרה לנושאים העולים שוב ושוב בשיריו – יום העזיבה לארץ ישראל, משפטים שאימו כתבה לו, מכתב אהבה שכתב עם בן דודו. גם יום כיפור הוא מהנושאים החוזרים אצל ישורון: לא רק המועד הציבורי בשם "יום כיפור" שבו נולד (י בתשרי תרס"ה, 19 בספטמבר 1904), אלא גם יום כיפור במובן הבסיסי של המילים, שאינו קשור לתאריך ספציפי. כלומר, הנקודה שבה הוא חש צורך לכפר שוב ושוב על מעשיו כלפי משפחתו. כשהוא כותב, למשל: "בָּרְכִי אִמִּי כִּרְכִי יָדֵךְ עַל רֹאשִׁי בְּלֵיל / יוֹם זֶה. הָיִיתִי מֶה הָיִיתִי עוֹשֶׂה / לְיוֹם כִּפּוּר. עֲיָרוֹת מִתְרַסְּקוֹת וְאַתְּ בִּפְנִים וּלְמֶרְכַּז הָאָרֶץ / הַנְּשָׁמָה שֶׁלָּךְ וְהַגּוּף הִתְגַּעְגַּעַתְּ וְלֹא הִגַּעַתְּ" – "יום כיפור" כאן קרוב לדעתי יותר למשמעות השנייה מאשר למשמעות הראשונה, חרף המטען הלשוני ("הנשמה לך והגוף פועלך" וכו'). ולא פעם שתיהן מתלכדות אצלו זו בזו.

אני מבקש לענות על השאלה מחדש. כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן החֲזרה. ומן הצורך ביום כיפור. אבל התשובה הזאת כרוכה גם בהיבט פרקטי שישורון תיאר בכמה הזדמנויות: ב-1949, אחרי שבע שנות שתיקה לאחר ספרו הראשון על חַכמות דרכים (בשם לידתו, יחיאל פרלמוטר), מסר ל"מחברות לספרות" מחזור בשם "צְוָת וּצְוָת" וחתם על ההגהות ב"שם זמני" – אבות ישורון, שאז עוד לא היה שמו באופן רשמי או באופן אחר. הזמני נעשה קבוע כעבור זמן קצר, אך לא רק אבות ישורון האדם נעשה כאן, כי אם גם אבות ישורון המשורר: בנקודה הזאת התחיל אצלו המעשה השירי המתמשך של יום כיפור, כשחזר בראשונה אל הוריו המתים והחיה את דיבורם אחרי שהתעלם ממנו בחייהם. בשיר השני במחזור, "קורע שם…", שנראה כאבטיפוס לשירי הספר שלושים עמ' של אבות ישורון (המחיה בעברית, בשפת השירה, את הדברים שכתבו ביידיש בני המשפחה המתים), כתב תחת המיוחס לאֵל בתהילים – "יְהוָה אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" – את דברי האֵם אליו: רְאֵה אַתָּה. בְּנִי הַיּוֹם יְחִידְתִיךָ. אני שילדתי אותך. אני שייחדתי אותך, או שעשיתיך יחידי. לי, ולא לאל, אתה נותן דין וחשבון. 

כעבור 25 שנה חזר במחזור "מדינה מנגינה" (מהספר השבר הסורי אפריקני) לפרק ההוא בתהילים: "לָמָּה רָגְשׁוּ אוֹרוֹת שֶׁנִּשְׁקְפוּ מֵהַמַּיִם?" שאל בפתח השיר השני וענה: "זֶה נִרְאָה עוֹלָם שֶׁהָיָה". ונראה – גם על סמך שאר שירי המחזור – שאין הכוונה כאן רק להקשר המיידי, לתל אביב הנבנית מחדש, אלא גם לבית הוריו. בסוף הוא שואל: "מִי מֵאִתָּנוּ לֹא הִתְפַּשֵּׁט מוּל הַכְּתָלִים / בֵּין הַקְּרָשִׁים הַשְּׁקופִים, הַקְּרָשִׁים?" זה כבר מזכיר את מה שקורה ב"מן הרחוב קול אישה". החזרה לאֵם, לדיבור האם, שהוא הדיבור הראשון, דומה במידה רבה לחוויית ההתפשטות שהיא חוויית הגוף הראשונה, בחיק ההורים, וכפי שפרי כתב – אולי גם בהזדהות עם עירומם שבקבר. אבל בהחלטה להיעשות "אבות ישורון", להתאחד כך עם ההורים, יש גם משהו מבטל: האבות ישורון, יראו דרכך, בקולך, אבל מה איתך? מה עם קולך הנפרד? איך תעשה לעצמך הווה ועתיד כשאתה נטוע ביום כיפור מתמשך על העבר? 

ופה, ב"מן הרחוב קול אישה", נדמה שחלה תמורה במעמד הזה של יום כיפור אצל ישורון. מתוך האפקט של החזרה על תמונות משירים קודמים – ההתפשטות בחדר מול "קרשים שקופים", תצלום ההורים המישירים מבטם אליו ועוד – הוא מחזיר את הוריו ערב יום הולדתו מן המעמד האיקוני שהקנה להם אחרי מותם, מגדיר מחדש את יחסיהם ומחדד את מהות הביטוי "אבות ישורון" לגביו: הרי האבות כבר אינם יכולים להסתכל מעליו, לחיות במנותק ממנו. זכרם וקולם מתקיימים ממנו ובו. אז לפני מי יתבייש עכשיו? אפשר להסתכל בתהליך הזה מכיווּן שנראה קצת קיצוני או מגלומני, אבל כשקוראים את שירת ישורון לכל אורכה הוא נראה טבעי ואולי מתבקש: כשם שייחס את דברי האֵל לאֵם, בבחינת היא שיצרתני ולא אלוהים, הוא מבטל גם את ההייררכייה שיצר בינו לבין הוריו. "אָבִי הָיָה קוֹרֵא לִפְנֵי הָעַמּוּד: הַמֶּלֶךְ!" אבל כעת אין אב ואין מלך. הוא היחיד שקורא את עצמו, אל עצמו, בהתפשטות שלפני הכתלים. "הַאִם רַק מַה שֶּׁבַּקִּיר וְשֶׁבַּקֶּבֶר?" פירושו: מה שמשנה עכשיו, מה שיכול לשנות, הוא מה שאינו בקיר ושאינו בקבר. כלומר המציאות, לפחות בַּשיר, אינה משתנה מתוקף "אבות" בשמיים ובאדמה, אלא מתוקף האיש האחד החי שנושא עליו את ההצהרה "אבות ישורון". אולי גם כעין ניסיון לכפר על כך שה"אבות" לא יוכלו עוד לראות בכוחות עצמם. אבל הוא גם יודע: "אבות ישורון" זה הוא. הוא האבות. הוא כוח דיבורם, והוא הקרקע היחידה שמתוכה יכול להיווצר מתח בינו לבינם.

נדבך נוסף על השינוי בתפיסה העצמית של הדובר בשירת ישורון, מ"האבות יסתכלו עליי" ל"אני האבות המסתכלים", אפשר לראות בשיר שכָּלול עם "מן הרחוב קול אישה" בקובץ שער כניסה שער יציאה ושמו "יכעסו עליי". גם עליו נכתבו בעבר כמה מילים מאת מנחם פרי, שכשם שיחיאל פרלמוטר בחר להגדיר מחדש את יחסיו עם אבותיו דרך שמו, בחר להיות מאלה שהגדירו מחדש את אבות ישורון כאב פואטי של דורם. "וּבָטוּחַ אֲנִי בָּאֵלֶּה", הצמיד ישורון לפרי ולחבריו את דברי הפיוט "אזכרה אלוהים ואהמיה" שנאמר בקהילות אשכנז סמוך לשעת לידתו – שהיא "לִפְנֵי תְּפִלַּת נְעִילָה" – והשמיט את סוף המשפט: "… וּבִזְכוּת שְׁלֹשֶת אָבוֹת". בין אלה שהגדירו אותו כאָב לסגנונם ולטעמם הוא חש ביטחון, מפני "שֶׁלּוּלֵא הַזִּקְנָה לֹא הָיְתָה לִי זִקְפָּה". הזקנה, שמכוחה הוא נכנס ספרותית לנעלי האב ביחס לאחרים ואינו "מכוסה עוד בניירות", בזיכרונות או בצל אחרים, היא שמאפשרת לו להתפשט מהמתח שיצר בינו לבין נטל הנשיאה של זכר אבותיו בשמו. הוא מפסיק להתבטל בפני זכר אבותיו – הממשי, הרוחני, הפואטי – ומתחיל למלא את מקומם. בשפה מתחכמת זה אולי מיצוי של תהליך איטי: במקום להיאסף אל אבותיו, אבותיו נאספים אליו. נוצרת "קפלה קולות" של קול אחד, "קולה של לשון, השפה שהיא שלו". במקום לבקש לעצמו שוב ושוב יום כיפור על מה שעשה להוריו, הוא מתחיל בזקנתו לכפר גם על מה שעשה לעצמו. 

עומר ולדמן משלים תואר מוסמך בספרות עברית באוניברסיטה העברית. ספר שיריו הראשון, "חינוך גופני", יצא ב-2019 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.