לעבור בשער הדמעות

א. כשהייתי ילד, וגם לאחר מכן, אמי חזרה והצהירה בתוקף שהבן שלה לעולם לא משקר. אני לא יודע על סמך מה קבעה זאת: כמו כל ילד, שיקרתי ללא הרף. כך למשל אמרתי שכואבת לי הבטן בשביל לחמוק מבית ספר. לא דברים גדולים. בכל זאת, היא המשיכה בשלה. הבן שלי לעולם לא ישקר לי, התעקשה.

" כמו שילד חייב לשקר, האדם חייב לחטוא, אבל לפעמים החטא כואב כל כך, שהוא מוביל לרגשות אשם ולהלקאה עצמית היכולים להימשך חיים שלמים. כדי שזה לא יקרה, קיים יום הכיפורים: לא בשביל התחינה, אלא בשביל עצמי "

בשלב מסוים דווקא האמונה המוחלטת הזו, שהיתה טהורה וכנה, דירבנה אותי ביתר שאת לומר רק אמת. לא מתוך פחד, אלא מתוך יראה. כי פחד מתבסס על חשש מעונש, בעוד יראה מבוססת על חשש לפגוע במושא היראה, מתוך כבוד עמוק. הרי ידעתי שגם אם היתה תופסת אותי בדבר שקר, היא לא היתה כועסת. היא היתה מבינה, סולחת וממשיכה לאהוב, כי האהבה שלה אינה מבוססת על מעשים. זו אהבה ייחודית וטהורה, ומי רוצה לפגוע באדם שאוהב אותו כך? מעבר לכך, אם אשקר, הרי שבמעשיי הכשלתי אותה וגרמתי לה לטעות. איזה בן אוהב יעשה זאת?

באותו אופן ראיתי תמיד את השכינה או את ההשגחה האישית או כל כינוי אחר שתיתנו למה שמלווה אותנו והוא גם חלק מאתנו, מלידה עד מוות. היא לעולם לא תכעס ולעולם לא תסגור את שעריה בפניי. היא תמיד תאמין שאעשה את הטוב ואפעל באופן מוסרי, וגם אם אכשל – היא תסלח ותחמול. לעולם לא תעניש, כי החטא עצמו הוא העונש. אין לה רצון להכאיב לי, כי על הכאב אנחנו אחראים בעצמנו. אך אדם שלבו במקום הנכון לא יפחד רק מעונש, אלא יחוש רגשות אשם מכך ש"ליכלך" והכשיל את מי שאוהב אותו כל כך. העונש הוא דרך אחת לכפר, אך אין כפרה אמיתית לרגשות האשם, כי יותר מלהיפגע – כואבת הידיעה שפגעת באהובך.

ב. שערי שמים תמיד פתוחים, ההשגחה תמיד מלווה, כי אם לא כך, האדם היה נפרד מהאלוהי ונטוש בגשמיות. תמיד הרגשתי איך שערי שמים פתוחים לי, גם אם לפעמים היו תקופות שבהן חשבתי שההשגחה הסתיימה, רק כדי להתבדות מאוחר יותר ולגלות שזו היתה רק תקופת מעבר.

אבל יש רגע אחד שבו תמיד ארגיש ששערי שמים נפתחים אפילו קצת יותר, וזה ביום הכיפורים, – בעיקר בשעות האחרונות של הצום. זה ריטואל שחוזר מדי שנה – חוסר רצון משווע להיכנס לזה שוב. אולי הפעם אוותר על הצום והתפילה, כי מה הטעם ולמי יש כוח ואיפה אעביר את החג השנה. אבל תמיד זה קורה: מיד לאחר הארוחה המפסקת, תחושה של התעלות מתפשטת במרחב ועוטפת ומשיטה אותי עד למוצאי יום המחרת. לא ברור מדוע קוראים לזה תענית.

כמו שילד חייב לשקר, האדם חייב לחטוא, אבל לפעמים החטא כואב כל כך, שהוא מוביל לרגשות אשם ולהלקאה עצמית היכולים להימשך חיים שלמים. כדי שזה לא יקרה, קיים יום הכיפורים: לא בשביל התחינה, אלא בשביל עצמי. הסיכום הוא שהיום אמחל לעצמי על כל חטאיי ולא אמשיך את ההלקאה מעבר לכך, כי לא לשם כך נבראתי. כל זה בתנאי שהחרטה תהיה כנה. לכן, ביום הכיפורים אני מחפש את הכנות, את ההבטחה העצמית שהמעשה לא יחזור. יום הכיפורים הוא יום של כנות ומאמץ, ולכן, בתפילה האחרונה הלב נפתח במיוחד, עד כדי זליגת דמעות. אולי בגלל זה נאמר שבמוצאי יום הכיפורים נסגרים כל השערים, פרט לשער הדמעות. אחר כך אפשר לחזור לשגרה, בלי מטען שמכביד על הלב ומפריע לממש את המהות האישית בעולם.