שיח עם שמים

כל העיסוק שלי בכללותו הוא שיח עם שמים. שמים בעיניי, הם האלוהים ומלאכיו. אני מאמינה שיש בשמים המון המון שערים. לפעמים אחד קשור לאחר ולפעמים לא.

אני מאמינה שכל נושא ופרט בחיים יש לו שער משלו, והעולם מלא בתתי שערים. למשל – לשער המתמטיקה מעולם לא התקרבתי או פיללתי; לשער הרחמים נכנסתי חופשי כבת בית. 

עוד מגיל מוקדם מאוד הבנתי שהדרך היחידה שלי לשרוד את החיים – את התופת שלפעמים נתקפתי בה – היא לרחם ולסלוח. עוד מילדותי שער זה נפרש בפניי כאילו הוא ביתי. 

בבגרותי, ולפעמים אפילו גם היום, אני מוצאת את עצמי מבקשת ששער זה ייסגר, שאלמד להיות פחות רחומה. אבל אני לא נענית וחוזרת למקומי. 

שערי המוזיקה:

תמיד היתה לי הרגשה שיצאתי לעולם היישר משער זה. שער הניגון ושער השירה מעולם לא היו בחירה או פרי החלטה.

אינני יודעת ולו תו אחד – לא לנגן ולא לקרוא – וכתבתי יותר מ-100 שירים. גם הלחנתי כמובן. והיום ממש נכנסתי לתת שערי המוזיקה – שער ההפקה והעיבוד. ללא ספק, השמים מסייעים לי כהוגן. " אינני יודעת ולו תו אחד – לא לנגן ולא לקרוא – וכתבתי יותר מ-100 שירים. גם הלחנתי כמובן. והיום ממש נכנסתי לתת שערי המוזיקה – שער ההפקה והעיבוד. ללא ספק, השמים מסייעים לי כהוגן " 

 יש עוד המון שערים שנפתחו בפניי: שער הנדיבות, שער הכאב, שער ההומור, שער חוסר הסבלנות, שער הסבלנות, שער הקולנוע, שער החולמים, שער המפכה ועוד ועוד. אבל תמיד תמיד אני מרגישה שאני חוזרת לשער ״כאן לא הבינו כלום״ – נכנסת ויוצאת, יוצאת ונכנסת. 

כאילו שום דבר שיש בנמצא מולי ולא מולי אינו גורם לי להבין או לעכל את המציאות של אותו הרגע, ולרוב זה התנהגויות של בני אדם. כמה שלא אשכיל ואלמד ואחקור ואנסה, לעולם השער הזה פתוח בפניי. לפעמים אני קצת מתרחקת, אבל הוא תמיד אבל תמיד נשאר פתוח למעני.