הַרְכִּינֵנוּ, אִם רְצוֹנְךָ בְכָךְ

הַרְכִּינֵנוּ, אִם רְצוֹנְךָ בְכָךְ, כַּאֲשֶׁר תָּכֹף אִילָנוֹת

בְּכֹבֶד הַבְּרָכָה הַמְּתוּקָה מִתַּמּוּז עַד תִּשְׁרֵי,

כִּי גַם אָנוּ עֵצֶיךָ עִם יְבוּל הַיְגוֹנִים הַכָּבֵד;

אַךְ אַל נָא תְעַקְּרֵנוּ מִשֹּׁרֶשׁ זוֹ הָאֲדָמָה,

כִּי בָחַרְנוּ לִהְיוֹת בָּהּ כְּמוֹ שֶׁשָּׁתַלְתָּ אוֹתָנוּ

בְּעִגּוּל הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת.

אִם גְּזָר הוּא מִפִּיךָ: בַּל יִגַּע מִצְחֵנוּ בַּגַּבְהוּת

וְלֹא נַעְפִּיל עַל שְׁלַבִּים בְּסֻלַּם הַזָּהָב בֶּחָזוֹן –

תְּנֵנוּ וְנִכְרֶה בְרִית עִם אַדְמָתְךָ הַחַיָּה

בְּעֵמֶק-הָאָדָם הַיָּפֶה,

וּבְלוּחַ חַיֵּינוּ מְחֵה שָׁלוֹשׁ‏ אוֹתִיּוֹת: מָוֶת.

(מתוך "אנקראון על קטב העצבון", כל כתבי אצ"ג כרך א', מוסד ביאליק, 1990. כל זכויות היוצרים בשירי המשורר אורי צבי גרינברג, נתונות לעזבונו)

השיר הזה מעורר בי אימה גדולה בכל פעם מחדש. לא רק האימה שמתעוררת כאשר העיניים פוגשות יופי בהיר כל כך, אלא גם אימה אחרת, שיש למצוא את מקורותיה ביראת האלוהים, אולי: אימה שאנסה לחקור כאן. העֶמדה התיאולוגית של אצ"ג תמיד הייתה בשבילי, יחד עם המוזיקה הדתית של באך, מהמיוחדות ביותר, הגבוהות ביותר, המרגשות ביותר; ובמובן הזה היא מתאימה באופן מושלם לימים הנוראים, במטפורה שלה של ימי סוף הקיץ, בנימה המהדהדת שלה ובפנייה הישירה לאלוהים.

הוויתור על הגבהות, הרכנת הראש, הם בעיניי פעלול פסיכולוגי ורטורי. אינני מתכוון לומר שאצ"ג עושה שקר בנפשו או בקוראיו, אלא שהוא מבין שכדי להגיע אל העֶמדה הנפשית שבה הוא נמצא בסוף השיר, אותה קריאת תיגר על מלאך המוות, אותה התנגדות תהומית אל האנושי ביותר שבבן האדם, יש לעבור בהשתחוויה העמוקה ביותר. זו לא אמת פוליטית, אבל זו אמת תיאולוגית, אמת כזו שיכולה לשנות את חיינו.

ההכרה בקטנות האדם כאן מסחררת מרוב יופי. "אִם גְּזָר הוּא מִפִּיךָ: בַּל יִגַּע מִצְחֵנוּ בַּגַּבְהוּת". אני חושב על המקורות האיוֹביים של יופי מינורי כזה, היופי שביכולת לבקש סליחה מן הגבהות לא על דבר כזה או אחר שעשינו או שלא עשינו – גם איוב, ובודאי אצ"ג, לא מוכנים להתוודות על חטאים – אלא על אותו רפיון ידיים של האדם, אותה אימפוטנציה הטבועה בתוך הקיום האנושי. סלח לי שאני חלש כל כך, ואינני יכול לעמוד מולך, ואינני יכול להביט אליך פנים אל פנים. סלח לי שאתה גדול עליי, שמצחי לא ייגע בגבהות לעולם, שכדי לחיות את חיי אני צריך להסב ממך את עיניי. סלח לי שאינני ראוי לך.

אבל התפילה החותמת כל בית מכה באקורד מאז'ורי מצמית: "אַל נָא תְעַקְּרֵנוּ", ובבית השני, "וּבְלוּחַ חַיֵּינוּ מְחֵה שָׁלוֹשׁ‏ אוֹתִיּוֹת", ומבקשת להפוך את האדמה על פיה. המשורר כאן משתמש בכוחו המאגי כדי להיעשות נפיל, גדול מספיק כדי לבחור, בנפש חפצה ובפה מלא, להיות כמו שאלוהים שתל אותו. גדול מספיק כדי לבקש, אבל גם לקבוע עובדה, שאותו המוות לא יוכל להכריע. התנועה השנייה הזו, בשורה החותמת את השיר, עם לשון הציווי הזו שנצבעת בטון כמעט-מאיים, הופך את השיר הזה למניפסט הומניסטי מופלא.

התיאולוגיה היהודית מעולם לא פחדה מפני ההומניזם הזה, ותמיד שיחקה אִתו כבמשחק אור וצל. הכוח הגדול שניתן לאדם בימים הנוראים לשנות את חייו ואת עצמו, את עולמו ואת גורלו – שנקודת שיא שלו אפשר לראות, למשל, באגדתא שבמסכת ברכות, כשאלוהים ביום הכיפורים מבקש מישמעאל הכהן הגדול שיברך אותו, האדון שמבקש את ברכתו של העבד, "ישמעאל בני, ברכני" (ברכות ז, ב) – מעידים כאלף עדים שהאדם בתפילתו, כמו המשורר בכוח המילים שלו, יכול להיעשות נפיל, בן אלוהים. 

אבל כאן יש לזכור דבר אחרון, וזה אולי הפיתול הסופי בשרשרת ההיפוכים התיאולוגיים שהשיר הזה נושא בחובו. בשורה "תְּנֵנוּ וְנִכְרֶה בְרִית" אצ"ג מתבלבל באופן מעורר השתאות בין שורש כר"ת ושורש כר"ה: הוא מבקש לכרות ברית עם האדמה כמו שֶכּוֹרִים קבר. זה לא עניין של מה בכך. איך מוחים את המוות מלוח החיים? כורים ברית, או קבר, עם האדמה; שבים אליה מפויסים, שבים אל האנושיות ואל הבשר והדם. מראש השנה ליום הכיפורים, מיום הכיפורים לסוכות.  

יואל טייב הוא משורר ומתרגם. גדל בפסגת זאב ולמד בבית המדרש בנטור. לומד ספרות באוניברסיטת פריז (סורבון).