אבנר גדסי – "לך אלי"
עקיבא סגל
לך אלי
מחבר: ר' אברהם אבן עזרא
לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי. בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי.
לְךָ לִבִּי וְכִלְיותַי. לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי.
לְךָ יָדַי לְךָ רַגְלַי. וּמִמָּךְ הִיא תְכוּנָתִי.
לְךָ עַצְמִי לְךָ דָמִי. וְעורִי עִם גְּוִיָּתִי.
לְךָ עֵינַי וְרַעְיונַי. וְצוּרָתִי וְתַבְנִיתִי.
לְךָ רוּחִי לְךָ כּחִי. וּמִבְטָחִי וְתִקְוָתִי.
לְךָ לִבִּי וְדַם חֶלְבִּי. כְּשֶׂה אַקְרִיב וְעולָתִי.
לְךָ יָחִיד בְּלִי שֵׁנִי. לְךָ תּודֶה יְחִידָתִי.
לְךָ מַלְכוּת לְךָ גֵּאוּת. לְךָ תֵּאות תְּהִלָּתִי.
לְךָ עֶזְרָה בְּעֵת צָרָה. הֱיֵה עֶזְרִי בְּצָרָתִי.
לְךָ אוחִיל בְּעֵת אָחִיל. כַּיּולֵדָה בְאַנְחָתִי.
לְךָ שִׂבְרִי רְפָא שִׁבְרִי. וְאֶת צִירִי וּמַכָּתִי.
לְךָ אֶהֱמֶה וְלא אֶדְמֶה. עֲדֵי תָאִיר אֲפֵלָתִי.
לְךָ נֶצַח בְּךָ אֶבְטָח. וְאַתָּה הוּא אֱיָלוּתִי.
לְךָ אֶזְעַק בְּךָ אֶדְבַּק. עֲדֵי שׁוּבִי לְאַדְמָתִי.
לְךָ אֲנִי בְּעודִי חַי. וְאַף כִּי אַחֲרֵי מותִי.
לְךָ אודֶה וְאֶתְוַדֶּה. עֲלֵי חֶטְאִי וְרִשְׁעָתִי.
לְךָ יִשְׁעִי סְלַח רִשְׁעִי. וְאֶת פִּשְׁעִי וְאַשְׁמָתִי.
לְךָ אֶכַּף וְאֶפְרשׂ כַּף. שְׁמַע נָא אֶת תְּחִנָּתִי.
לְךָ אֶבְכֶּה בְּלֵב נִדְכֶּה. בְּרב שִׂיחִי וְתוּגָתִי.
לְךָ חֶסֶד לְךָ חֶמְלָה. חֲמול עַל כָּל תְּלָאותִי.
וְגָדול מִנְּשׂוא חֶטְאִי. וְגָדְלָה יַד מְשׁוּבָתִי.
וְלָכֵן גָּדְלוּ צִירַי. וְקָצַרְתִּי זְרִיעָתִי.
וְאוי עָלַי וְהָהּ לִי. אִם תְּדִינֵנִי כְּרִשְׁעָתִי.
וְיִצְרִי צורְרִי תָּמִיד. כְּמו שָׂטָן לְעֻמָּתִי.
יְעָצָנִי וּפִתָּנִי. בְּמועֵצות לְרָעָתִי.
וְעָלָיו לא עֲלֵי בִּלְתּו. חֲמָסִי עִם תְּלוּנָתִי.
וְעֵת יַעֲלוּ עֲלֵי לִבִּי. עֲונותַי בְּמִטָּתִי.
מְאד אֶפְחָד וְגַם אֶרְעָד. מְאד יִגְדַּל מְהוּמָתִי.
וְאֶרְגַּז עֵת אֱהִי זוכֵר. לְפָנֶיךָ מְעֻוָּתִי.
וְאֶעֱמד נֶגְדְּךָ עֵרום. וּמַה תִּהְיֶה תְּשׁוּבָתִי.
בְּיום בִּי יַעֲנֶה כַּחְשִׁי. וְאכַל מִפְּרִי דָתִי.
וְיָבאוּ יְמֵי שִׁלּוּם. וְתִקְרַב עֵת פְּקֻדָּתִי.
וְשִׁמְעָךְ עֵת שְׁמַעְתִּיהוּ. מְאד זַעְתִּי וְיָרֵאתִי.
וּמִי יַעֲמד לְפָנֶיךָ. וּמִי יִהְיֶה תְמוּרָתִי.
וְאֵיךְ חֶשְׁבּון לְךָ אֶתֵּן. וְאֵיךְ אֶצְדַּק בְּטַעֲנָתִי.
וְאָשַׁמְתִּי וְאָרַבְתִּי. וּבָגַדְתִּי וּבָזִיתִי.
וְגָזַלְתִּי וְגָנַבְתִּי. הֲרֵעותִי וְהִרְשַׁעְתִּי.
וְגַם זַדְתִּי וְחָמַסְתִּי. וְחָטָאתִי וְהֶחֱטֵאתִי.
וְטָעִיתִי וְיָעַצְתִּי. וְכִזַּבְתִּי וְכָפַרְתִּי.
וְלוצַצְתִּי וְגַם לַצְתִּי. וּמָרַדְתִּי וּמָרִיתִי.
וְנִאַצְתִּי וְנִאַפְתִּי. וְסָרַרְתִּי וְסָרַחְתִּי.
וְעָוִיתִי וְהֶעֱוֵיתִי. וּפָשַׁעְתִּי וּפָגַמְתִּי.
וְצָרַרְתִּי וְצִעַרְתִּי. וְקִלַּלְתִּי וְקִלְקַלְתִּי.
וְרָשַׁעְתִּי וְשִׁחַתְתִּי. וְתִעַבְתִּי וְתָעִיתִי.
וְסַרְתִּי מִדְּרָכֶיךָ. וְכִסַּתְנִי כְּלִמָּתִי.
וְהִגְדַּלְתִּי עֲשׂות רֶשַׁע. וְהֶחֱזַקְתִּי בְּרִשְׁעָתִי.
וְכִחַשְׁתִּי וּמָעַלְתִּי. וְעָשַׁקְתִּי וְרַצּותִי.
וְחָטָאתִי בְּרֵאשִׁיתִי. וְרָשַׁעְתִּי בְּאַחֲרִיתִי.
וְאָשַׁמְתִּי בְּיַלְדוּתִי. וּבָגַדְתִּי בְּזִקְנָתִי.
וּבָחַלְתִּי בְּתורָתָךְ. וּבָחַרְתִּי בְּתורָתִי.
וְעָזַבְתִּי רְצונֶךָ. וְהָלַכְתִּי בְּתַאֲוָתִי.
וְהִשְׁלַמְתִּי רְצון יִצְרִי. וְלא בַנְתִּי לְאַחֲרִיתִי.
וְהִרְבֵּיתִי לְהוסִיף חֵטְא. עֲלֵי רִשְׁעִי וְחובָתִי.
וְלָכֵן כִּסְּתָה פָנַי. כְּלִמָּתִי וְגַם בָּשְׁתִּי.
וְאֵין לִי בִּלְתְּךָ מָנוס. וּמִמָּךְ הִיא סְלִיחָתִי.
וּמוחֵל בִּלְתְּךָ אַיִן. וּמֵאִתָּךְ מְחִילָתִי.
וְאִם תָּבִיא בְמִשְׁפָּט עַבְ דְּךָ מַה הִיא גְבוּרָתִי.
וּמַה אֲנִי וּמַה חַיָּי. וּמַה כּחִי וְעָצְמָתִי.
כְּקַשׁ נִדָּף מְאד נֶהְדָּף. וְאֵיךְ תִּזְכּר מְשׁוּגָתִי.
כְּקַשׁ נִדָּף מְאד נֶהְדָּף. וְאֵיךְ תִּזְכּר מְשׁוּגָתִי.
וְנֶאֱלַמְתִּי וְנִכְלַמְתִּי. וְכִסַּתְנִי כְּלִמָּתִי.
רְצונָךְ אֶשְׁאֲלָה תָמִיד. לְמַלְאות אֶת שְׁאֵלָתִי.
וְהֶרֶב כַּבְּסֵנִי. מֵעֲונותַי וְחַטָּאתִי.
וְהַבֵּט רוב תְּלָאותַי. וְדַלּוּתִי בְּגָלוּתִי.
וְאַל נָא תַּעְלֵם אָזְנָךְ. לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי.
עֲרוב עַבְדָּךְ לְטובָה גַּם. אֱמור נָא דַּי לְצָרָתִי.
וְהַרְאֵנִי תְשׁוּעָתָךְ. בְּטֶרֶם יום תְּמוּתָתִי.
וְיום נָפְלִי בְּפַח מוקְשִׁי. סְמוךְ נָא אֶת נְפִילָתִי.
וְלַעֲנָה שָׂבְעָה נַפְשִׁי. עֲדֵי קַצְתִּי בְחַיָּתִי.
עֲשֵׂה עִמִּי לְטובָה אות. וְקוּמָה נָּא לְעֶזְרָתִי.
הֲכִי אַתָּה מְנַת חֶלְקִי. וְרִנָּתִי וְטובָתִי.
וְגורָלִי וּמַהְלָלִי. וְכָל גִּילִי וְשִׂמְחָתִי.
שְׂשׂון לִבִּי וְאור עֵינַי. וּמָעֻזִּי וְחֶמְדָּתִי.
וּמַרְגּועִי וְשַׁעְשׁוּעִי. מְנוּחָתִי וְשַׁלְוָתִי.
הֲבִינֵנִי עֲבודָתְךָ. וְלָךְ תִּהְיֶה עֲבודָתִי.
הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה. וְתִרְצֶה אֶת תְּשׁוּבָתִי.
וְהורֵנִי דְרָכֶיךָ. וְיַשֵּׁר אֶת נְתִיבָתִי.
וְתִשְׁמַע אֶת תְּפִלָּתִי. וְתַעֲנֶה אֶת עֲתִירָתִי.
בְּכָל לִבִּי דְּרַשְׁתִּיךָ. עֲנֵנִי יָהּ דְּרִישָׁתִי.
אֲנַסֵּךְ אֶת דְּמָעַי לָךְ. מְחֵה חֶטְאִי בְדִמְעָתִי.
וְנַפְשִׁי אָמְרָה חֶלְקִי. ה' הִיא וְנַחֲלָתִי.
אֱסוף נָא אֶת עֲונותַי. בְּחַסְדָּךְ יום אֲסִיפָתִי.
וְיום לֶכְתִּי לְפָנֶיךָ. רְצֵה נָא אֶת הֲלִיכָתִי.
וְעִם עושֵׂי רְצונֶךָ. תְּנָה שְׂכַר פְּעֻלָּתִי.
וְתִשְׁלַח מַלְאֲכֵי הַחֵן. וְיֵצְאוּ נָא לְעֻמָּתִי.
וְשָׁלום בּואֲךָ יאמְרוּ. בְּקול אֶחָד בְּבִיאָתִי.
יְבִיאוּנִי לְגַן עֶדְנָךְ. וְשָׁם תִּהְיֶה יְשִׁיבָתִי.
וְאֶתְעַדֵּן בְּאורֶךָ. וְשִׂים כָּבוד מְנוּחָתִי.
וְאור גָּנוּז לְפָנֶיךָ. יְהִי סִתְרִי וְסֻכָּתִי.
וְתַחַת צֵל כְּנָפֶיךָ. תְּנָה נָּא אֶת מְחִצָּתִי.
שְׁמַע קולִי אֲשֶׁר יִשְׁמַע בְּקולות. וְהָאֵל הַמְקַבֵּל הַתְּפִלּות.
וְהָעושֶׂה בְּלִי חֵקֶר גְּדולות. וְנִפְלָאות וְהַנּורָא עֲלִילות.
וְהֶחָכָם וְהַקַּיָּם לְעולָם. וְהַגִּבּור עֲלֵי כָל הַיְכולות.
וְהָרַחוּם וְהַחַנּוּן וְהַטּוב. וְהֶחָסִיד וְהַמַּרְבֶּה מְחִילות.
את האווירה השוררת בבתי הכנסת בערב יום הכיפורים, רגע לפני שמתחילה תפילת "כל נדרי", אי אפשר באמת לתאר למי שלא היה שם. האולם מלא אנשים לבושים במיטב מחלצותיהם (ושקפקפים), מחליפים מילים זה עם זה, ואווירת יום הדין המתקרב שורה בכול. אל תוך המתח הגדול הזה יושלך הס, וברגע אחד יחל הפיוט הפותח של תפילות היום הקדוש, ואיתו ייפתחו הלבבות והדמעות:
"לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי
בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי
לְךָ לִבִּי וְכִלְיוֹתַי
לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי"
המילים הללו, שנכתבו לפני כ-800 שנה בספרד (לא לגמרי ברור מי כתבן), מתייחדות מאז ועד היום בעוצמת ההבעה שלהן, שהיא מסירת הנפש כפשוטו: אין לי דבר משלי, לאל אני שייך ואליו אשוב. לאחר מכן ממשיך הפיוט אל הווידוי:
"לְךָ אוֹדֶה וְאֶתְוַדֶּה
עֲלֵי חֶטְאִי וְרִשְׁעָתִי
לְךָ יִשְׁעִי – סְלַח רִשְׁעִי
וְאֶת פִּשְׁעִי וְאַשְׁמָתִי".
ורק בסיום הווידוי הארוך יעבור לספר מעט גם על הטוב המצפה לנשמה בגן עדן.
לפיוט העוצמתי הזה ישנן כמובן מנגינות מסורתיות, שבהן הוא מושר בבתי הכנסת של העדות השונות. אולם לפנינו אחד מאותם מקרים שבהם זכה פיוט מסידור התפילה וקיבל עדנה גם כשיר מודרני המושמע ברדיו. ולא הרי הפיוט המסורתי כהרי השיר הפופולרי המודרני; השיר צריך להיות בעל מסר אחד שאפשר להעביר בזמן קצר, בעוד הפיוט יכול להיות בעל בתים רבים מאוד ולהוות מסע ארוך ומפותל עם נושאים ומסרים מתחלפים. במקרה שלפנינו ישנה בעיה נוספת – השיר זקוק לפזמון חוזר, ואילו בפיוט המקורי אין שורה שחוזרת, והוא נקרא ברצף אחד מתחילתו ועד סופו. כיצד תיבחר שורה אחת שתהיה הפזמון החוזר, מבין עשרות שורותיו הגדושות ברגש גואה?
חלקו המרכזי של הפיוט עוסק כאמור בווידוי על חטאים, מה שמסביר את קריאתו בפתיחת היום הקדוש; אולם נדמה בעיניי שבדורנו קשה לעיתים להתחבר עד הסוף למה שיכול להיראות בעינינו היום כהלקאה עצמית. לכן, קולעת היא הבחירה לפזמון החוזר בשורה הבודדת: הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה / וְתִרְצֶה אֶת תְשׁוּבָתִי". זהו בעצם הפיוט כולו, במשפט אחד: מטרת הווידוי היא לא לייסר את האדם ולייאשו, אלא להשיבו למוטב. השורות העוסקות בווידוי עצמו ובתיאורי החטא, נעדרות לחלוטין מן השיר המודרני – בצורך ליצוק אמירה אחת מתוך הפיוט הארוך לכדי שיר קצר, האמירה על הרצון בתשובה היא היא העיקר החשוב.
את לחנו של השיר כתב יאיר גדסי, והוא התפרסם בביצועם המשותף של יואב יצחק וחיים ישראל, מוותיקי זמרי המוזיקה המזרחית בישראל. זהו ככל הנראה השיר היחיד במיינסטרים הישראלי שמבוצע בהגייה תימנית, שמזוהה כל כך עם השיר עד שהיא נשמרת אפילו בגרסאות הכיסוי. המבצע בסרטון שלפנינו הוא אבנר גדסי, אחיו של המלחין, וניתן לדמיין כיצד נחשפו אל השיר יחד בילדותם בבית הכנסת. אולי משום כך בוחר אבנר גדסי להתחיל את הביצוע דווקא בשירת הפיוט באופן המסורתי, כפי שהוא מושר בבית הכנסת, ובכך לחבר אותנו לסיטואציה של אמירת השיר בערב יום הכיפורים, בבכי ותחנונים ולא בלחן סדור. הדבקות בשירתו נשמרת גם כשהוא עובר לשיר את הלחן המוכר, כששיא הרגש מגיע עם הבית:
"לְךָ אֶזְעַק בְּךָ אֶדְבַּק
עֲדֵי שׁוּבִי לְאַדְמָתִי
לְךָ אֲנִי בְּעוֹדִי חַי
וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי"
לא מפתיע לגלות שיש מי שנהג לומר את הפיוט הזה כווידוי אחרון, טרם המוות.
בין הבתים מנוגן המעבר המרגש, המוכר מהביצוע המקורי; אולם כאן הוא לא מגיע בגרנדיוזיות ופאר אלא כיבבה חרישית ורגישה של אבי ליבוביץ' על הטרומבון, שיחד עם הנגנים האחרים עוטפים במגע עדין ומנחם של ג'אז רך את השיר כולו. לקראת הסוף חוזר גדסי לסגנון השירה החופשי מבית הכנסת, ועל רקע הכלים המנגנים את מנגינת השיר עצמה, הוא מגיש אותו שוב באופן חופשי, מלא כוונה, כעומד בתפילה. כך משתלבים להם הלחן המזרחי הפופולרי, העיבוד הג'אזי הנוכחי וסלסולי בית הכנסת התימני: שלושה סגנונות שונים, שהמשותף לכולם הוא שאפשר להגדיר אותם במונח "מוזיקת נשמה"; והלא הנשמה עצמה היא נושאו של הפיוט הזה.
